בס”ד
תערוכת הלגו / יאיר בוהארון
דני המתוק מאז ומתמיד אהב לגו. בכל יום הולדת ביקש מסבתא לגו. ככל שהשנים עברו כך אבני הלגו הלכו וקטנו.
כשהסתיים יום ההולדת מיד חשב על יום ההולדת הבא, בחשיבה, איזה דגם יבנה בפעם הבאה.
והנה בא יום הולדתו התשיעי וגם הפעם ידע שסבתא תקנה לגו.
לא סתם לגו, אלא לגו שיוכל בעזרתו לבנות דגם מיוחד מקודמו, בו יתפאר בפני חבריו.
“מה הבאת לי הפעם?, מה זה?” שאל דני את סבתא, כשהגיעה לחגיגת יום ההולדת בבית משפחתו של דני.
“תפתח ותגלה” אמרה סבתא.
דני חטף את המתנה, רץ במהירות לחדר וסגר את הדלת אחריו.
קריעות נייר קצרות ומהירות נשמעו מבעד לדלת.
“מה? לא!! למה?” קרא דני בכעס, השליך מידיו את המתנה מבלי להעיף מבט.
יום ההולדת שהתחיל כל כך שמח מלא בלונים ועוגה טעימה הסתיים בעיני דני מיד כשפתח את המתנה.
סבתא נגשה לחדר, נקשה על הדלת ושאלה :” דני, הכל בסדר? מה קרה?”
“תעזבו אותי, אני רוצה להיות לבד!” ענה דני.
“תפתח בבקשה את הדלת, אני רוצה לעזור לך, להבין מה קרה” ביקשה סבתא.
בעמידה שפופה, בראש מורכן ובבגדים חגיגיים ניגש דני אל הדלת ובעדינות שלח ידו לידית ופתח בזהירות.
בכניסה לחדר ראה את סבתא וידיה פרוסות בפניו.
דני ניגש לסבתא וקיבל חיבוק גדול.
“בוא נכנס לחדר ואסביר לך מה קיבלת” אמרה סבתא.
” דני, כשפתחת את המתנה, מה ראית?”, “דפים, כרטיסים, לא יודע מה זה” אמר דני בעצב.
“אני חושבת שכל הדגמים שבנית מאז שאתה קטן, מיוחדים מאוד, ומה שקיבלת אלה שני כרטיסים לתערוכה גדולה של
‘יוצרים מלגו’, ואני חושבת שאתה ראוי להיות חלק ממנה”.
“את מתכוונת שהדגמים שלי יופיעו בתערוכה?” שאל דני בפליאה.
“כן, ואני אוודא זאת” אמרה סבתא.
מיד עלה חיוך גדול על פניו וחגיגת יום ההולדת המשיכה כבהתחלה.
יום התערוכה הגיע, דני הגיע לבית ספר נרגש ומיד סיפר לחבריו שהיום בשעה 16:00 ילך עם סבתא לתערוכת לגו ובה יהיו גם דגמים מיוחדים שבנו אנשים מרחבי הארץ וביניהם דגמים שהוא בעצמו בנה.
דני חש שהחברים לא מתייחסים ברצינות לדבריו, כאילו לא מאמינים לו.
הסתיים יום הלימודים, דני הגיע הבייתה, אבא ואמא חיכו לו בקוצר רוח ומיד כשנכנס, דאגו שיאכל ארוחת צהריים ויתארגן בזריזות.
בשעה 15:00 הגיעה סבתא ושניהם נסעו לתערוכה.
דני וסבתא נכנסו לאולם התערוכה, מסביב דגמים של ספינות, דינוזאורים, בתים, רכבות, בעלי חיים ואנשים. הכל מלגו.
מרחוק הוא רואה אנשים מתגודדים סביב שולחן ולא מבין מדוע.
דני מתקרב ורואה שהאנשים שואלים מי בנה את הדגמים, מי האומן שהכין תוצרים כאלה מיוחדים, הולכים לכל כיוון ומחפשים את האומן המבוקש.
דני גילה בעצם שמה שנמצא על השולחן זה שלו, אותו הם מחפשים.
“זה אני, זה שלי, אני בניתי את זה” אמר דני.
האנשים הביטו בו ובסבתא לידו והמשיכו בשלהם.
דני ניגש לשולחן וצעק, “אני בניתי, הם שלי!” ומיד התחיל להרים דגם דגם ולהסביר כיצד בנה אותו, מתי ובאיזה סוג של אבנים השתמש.
תוך כדי ההסבר דני רואה שחבריו לכיתה נכנסים לתערוכה ומיד סימן בידו להגיע לשולחן.
“וואו, דני, כל זה אתה בנית?, איזה יופי של דגמים, אתה ממש מוכשר” אמר יואב.
“אני רואה שאתה מאוד אוהב מכוניות משוכללות” אמר עומר.
דני שמח והבין שהוא טוב מבמה שהוא עושה.
סבתא עמדה מהצד והתגאתה בנכד המוכשר שלה.
