בחופש הגדול הגעתי אל סבתא שרה שגרה בפתח תקווה. סיפרתי לה על העבודה שיש לנו בכיתה לספר על מקרה שבו מישהו אמר שמע ישראל” היא ענתה לי: “יש לי את הסיפור המושלם”. והתחילה לספר. “בוקר אחד איש מבוגר נכנס בריצה לבית הספר שלנו, הכרתי אותו. כולם הכירו אותו. הוא היה במחתרת, פרטיזן, אתה יודע מה זה? הוא היה נגד הגרמנים. הוא אמר למורים שהגרמנים באים לקחת את כל הילדים היהודים.
מה? מה זאת אומרת? לא האמנתי למשמע אוזניי! המורים עברו בכל הכיתות ואספו את הילדים היהודים. נאמר לנו ללכת עם איש המחתרת אל היער, ושם אנחנו נסתתר. מהר מהר מהר! אני חושבת שהיינו בערך 10 ילדים סך הכל! מהר מהר מהר! לברוח!” סבתא הסתכלה עליי, לוודא שאני מקשיב. אני הקשבתי, ועוד איך הקשבתי.
ירד שלג באותו בוקר היה קר מאוד. ולי היה רק דבר אחד בראש, אם אני אלך ליער, אני אהרוס את הנעליים שלי! אתה מבין, נעלתי נעליים חדשות אדומות, יפיפיות, שפאפא קנה לי. הייתי נערה קלת דעת אולי אפילו קצת טיפשה! אבל על זה חשבתי באותו רגע. אפילו לא עצרתי לחשוב, איפה מאמא ופאפא? אם הגרמנים באים לקחת את הילדים היהודים, האם הם לקחו את המבוגרים? משום מה זה לא עלה בדעתי. מאז אותו היום לא פגשתי את הורי” זה ממש עצוב אמרתי. סבתא הנהנה והמשיכה “חשבתי אך ורק על הנעליים היפות שלי. אז במקום ללכת בעקבות איש המחתרת, חמקתי מהקבוצה והלכתי להתחבא במגדל הפעמון של בית הספר. היה שם למעלה חדרון קטן מלא ארגזים וספרים ושם התחבאתי. אני זוכרת שחשבתי שאחר הצהריים אלך הביתה ואספר להוריי על כל מה שקרה. עד כדי כך הייתי טיפשה אורי!
הנהנתי לא האמנתי- איך זה שלא שמעתי את הסיפור הזה קודם!
“התחלתי להתפלל לה’ ” המשיכה סבתא “התחלתי לומר את הפסוק הכי חשוב “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” הפסוק שמייחד את עם ישראל.
שמעתי מלמעלה צעקות “חנה! שרה! היכן אתן נמצאות?” הבנתי שלא רק אני התחבאתי, חנה חברתי הטובה גם התחבאה. אבל כעבור זמן קצר שמעתי צעקות הסתכלתי מהחלון שמשמאלי וראיתי את הגרמנים לוקחים את חנה ורק אז הבנתי אורי כמה המצב הזה מסובך כעבור כמה זמן המורה שלנו להיסטוריה מר בראון נכנס לחדרון הקטן.” “רגע!” קטעתי אותה “מר בראון הוא בעצם דוד בראון? דוד בראון הדוד עם הכרס שנראית כמו סופגנייה?” סבתא
אמרה “כן, דוד בראון בכבודו ובעצמו” ואז המשיכה לספר “מר בראון שאל אותי “מה את עושה פה? את לא אמורה להיות עם כל שאר היהודים שביער? אמרתי לו שאני לא רוצה להרוס את הנעליים החדשות שפאפא קנה לי.” הנעליים היו הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא ענה לי” בואי איתי אני אגן עלייך” לא ידעתי אם לסמוך עליו. הרי מה הוא כבר בחיי? הוא מורה להיסטוריה סך הכל. הוא לא איש שאני קשורה אליו אבל מה עוד יכולתי לעשות אז אמרתי “אני אבוא איתך” בהתחלה לא הבנתי לאיפה הוא לקח אותי אבל מה שהרגשתי זה סירחון ובוץ אבל אז כבר לא היה אכפת לי מהנעליים. אחרי שפנינו וראיתי פתח אוורור הבנתי שהוא לקח אותי דרך מנהרות הביוב שמתחת לכפרים הדרומיים שפולין.
אחרי מה שהיה מרגיש לי כמו שעתיים אולי זה היה בכלל חצי שעה אבל בגלל הסירחון הרגשתי שזה פי ארבע. עלינו מעל פני האדמה, וכל מה שראיתי היה חציר ודשא. למר בראון היה בית קטן 2 חדרי שינה וחדר כביסה ולמרות זאת הוא החביא אותי במשך שלוש שנים בחדר הכביסה שלו. מר בראון היה צרפתי היה נורא קשה להמשיך לשמור על היהדות כשאתה בבית של מישהו שהוא לא יהודי אבל גם כשהיה לי קשה המשכתי לעשות מצווה אחת בכל בוקר וערב אמרתי שמע ישראל. אני חושבת שזה מה שעזר לי בהמשך. והחלטתי שאם אני לא אעשה את שאר המצוות אני אקרב את מר בראון לתורה שלנו של עם ישראל.
וככה בכל יום סיפרתי לו על מצווה שכתובה בתורה ופעם אחת אפילו חגגנו ראש השנה ביחד.. מר בראון היה כמו אבא בשבילי הוא היה האבא שלא ראיתי מאז אותו היום בבית הספר. בשנת 1946 שנה אחרי שנגמרה מלחמת העולם השנייה אני ומר בראון עלינו לארץ והקמנו בית אני פגשתי פה את סבא נחום וככה אתה באת לעולם.”
“וואו” אמרתי “איך זה שעד עכשיו לא סיפרת לי את זה?!” “אני לא כל כך אוהבת לדבר על התקופה הזאת” ענתה. רגע יש לי שאלה מה השם של דוד בראון זה השם הפרטי שלו? או שזה השם משפחה?
סבתא ענתה לי “לדוד בראון קוראים אורי” “מה?” צעקתי “אורי? רגע זה אומר שאני קרוי על שמו?” סבתא ענתה “כן, אתה וגם אמא שלך, קוראים לה אור.”
סבא נכנס בדלת ראה אותי יושב על השטיח ושאל “מה אין מספיק כיסאות בבית?” עניתי “לא, סבתא מספרת לי על הילדות שלה. על הסיפור עם דוד בראון, או יותר נכון עם דוד אורי”
שתדע לך” הוא ענה לי “הסיפור הזה עובר במשפחת לוי כבר דורות כל ילד או ילדה שמגיעים לשנת בר או בת המצווה שומעים את הסיפור הזה?
