החרם של שלומי
היה זה בוקר רגיל, בכיתה רגילה. ישבתי בכיסאי לועס את קצה העיפרון שבו אחזתי. שמי נווה ואני תלמיד כיתה ו’ בבית ספר “תחכמוני” שבחדרה. אני עורך העיתון הכי נפוץ בבית הספר שנקרא: “מה שקורה עכשיו בתחכמוני”. כמו תמיד חיפשתי כתבות שונות, כתבות שתהינה מרתקות, מעניינות ובעיקר שתדברנה על מה שקורה עכשיו. ישבתי שעה ארוכה וחשבתי על רעיונות שונים, אך לא עלתה לי שום מחשבה בראש.
לפתע נפתחה הדלת ויוספי תלמיד כיתתי נכנס לחדר. יוספי הגיע אלינו בתחילת השנה מבית ספר אחר. יש לו עיניים ירוקות ושיער ג’ינג’י. הוא מצטיין בלימודים ובעיקר במקצוע מדעים. יוספי ילד שקט שאף פעם לא שמעתי אותו מדבר, אבל בכדורגל ראיתי אותו הרבה פעמים משחק במגרש. אולי בגלל היותו נחבא אל הכלים התפלאתי שהוא הגיע אלי.
“בוקר טוב” אמר יוספי. “האם אתה מחפש רעיון לכתוב עליו”?
“כן”, אמרתי, “יש לך רעיון”?
“בהחלט!” אמר יוספי. “אני רוצה לספר לך סיפור שקרה בשנה שעברה בבית הספר הקודם שבו הייתי”.
“זה סיפור שיכול לעניין את כל הילדים?” שאלתי.
“כן” אמר יוספי, “אבל בלי דיבורים נוספים. אני אספר לך את הסיפור ואתה תחליט אם אתה רוצה אותו”, הוא אמר.
“אני רוצה לספר לך על ילד אחד, נניח שקוראים לו שלומי (כדי שלא אפגע בו), שהיה ילד רגיל, אהב ללמוד חשבון ומדעים ובמיוחד הוא אהב לעזור לחברים. כך זה היה מכיתה א’. החברים אהבו אותו מאוד. תמיד הם באו אליו הביתה ושיחקו איתו. אבל פתאום בכיתה ה’ משהו השתנה ואף אחד לא דיבר עימו. לא רק שלא דיברו איתו- גם התעלמו ממנו. הפסיקו לשחק איתו בהפסקה כדורגל, והפסיקו לבוא אליו הביתה. בשיעור ספורט כשהמורה אמרה: ”ילדים תתחלקו לקבוצות” אף אחד לא רצה אותו בקבוצה. יותר מזה, אף אחד לא שיתף אותו בקבוצות הווטסאפ. בקיצור, לא דברו איתו והתעלמו ממנו. במשך הזמן הוא הפך ליותר ויותר עצוב ובודד. אפשר היה למצוא אותו בהפסקות בפינה בחצר מתאפק שלא לבכות. ושלא תחשוב, אמא שלו דיברה הרבה פעמים עם המחנכת ועם המנהלת, אבל שום דבר לא עזר, וכך זה נמשך שנה”.
“ומה קרה אז”, שאלתי?
“זה היה בטיול השנתי”, אמר יוספי. “שלומי יצא לטיול, וכבר בהתחלה באוטובוס אף אחד לא רצה לשבת לידו. בטיול הוא הלך במסלול לבדו ואף אחד לא דבר איתו. גם בצהריים אף אחד לא רצה לאכול לידו. אחרי ארוחת הצהריים כל הכיתה המשיכה בטיול. הדרך הייתה קשה ומלאה בגבעות תלולות. כשהגיעו לסיבוב נשמעה צעקה: “מתן נפל למטה ואי אפשר להגיע אליו!” המורים והמלווים לא ידעו מה לעשות והחלו לשוחח ביניהם למי עליהם לפנות. פתאום קרא אחד הילדים: “תראו, שלומי ירד במסלול אליו!”.
המסלול היה תלול ומסוכן, הילדים עצרו את נשימתם. “תזהר שלא תפול!” הם קראו לשלומי.
שלומי הגיע למתן הפצוע ושאל אותו: “האם נפצעת”? מתן היה חיוור ואמר: “אני חושב ששברתי את הרגל”. שלומי לקח אותו על הגב והעלה אותו בקושי רב במעלה הגבעה.
הילדים מחאו כפיים ואמרו: “שלומי – אין כמוך!! איך הצלחת להציל את מתן?! אנחנו לא היינו מעיזים לרדת אליו למטה. ממש מסוכן. אתה העזת והצלחת”.
“מאז, ועד סוף השנה השתנה מצבו של שלומי, ומילד דחוי הוא הפך למקובל”.
“ומה קרה לו אחר כך?” שאלתי.
“אחר כך הוא עבר דירה לכאן” ענה יוספי, “וסיפר לך את הסיפור”.
“כן, אני הוא שלומי”. אמר יוספי, ואני מבקש שתכתוב בעיתון, כי חשוב לי שאנשים ידעו שחרם זה הדבר הכי הכי קשה שאדם עובר בחיים שלו, יותר גרוע ממוות. כי במוות לא שומעים ולא רואים אותך, אבל אתה לא מרגיש כלום. בחרם- מתייחסים אליך כמת, אבל יש לך יכולת להרגיש”.
דמעות זלגו מעיני.
הבטחתי- ובצעתי. והנה אתם קוראים את סיפורו של יוספי כאן.
