“אמא, מדוע אני לא יכולה להיות בכיתה רגילה כמו שאר הבנות בבית ספר?”, שני שאלה את אמא, “כי את שונה מן הבנות שבבית ספר” ענתה לה אמא בארוחת הערב שלפני היום הראשון בכיתה א’. “אוף אמא, הלוואי שהייתי ילדה רגילה!” אמרה שני.
“אני רוצה לעשות איתך מערכת למחר.” אמרה אמא. “אמא, מערכת זה כאילו לסדר את היום? כלומר סדר יום, מה יש בכל שעה?” “כן, כן שני זה נכון מאד, מערכת זה מה שיש בכל שעה. וואו שני את ממש ילדה חכמה. בואי נתרכז במערכת שלך. יש לך מחר עברית, חשבון, פעילות לכבוד היום הראשון בכיתה א’, ובנוסף, שיעור ספורט ואחרון זה שיעור מפתח הלב.”
“את יודעת שני, כשאני הייתי ילדה בגיל שלך, השיעור האהוב עלי היה שיעור מפתח הלב” אמרה אמא. ” מה בעצם עושים בשיעור מפתח הלב?” לפני שאמא הספיקה לענות, אבא נכנס לחדר ולחש לשני: “דני אחיך הקטן ישן כבר שינה עמוקה, אני חושב שהגיע הזמן שגם את תלכי לישון, כבר מאוחר.” “טוב בסדר, אלך ללבוש את הנמנמת. אבל רגע, אמא, עדיין לא סיפרת לי מה עושים בשיעור מפתח הלב!” “אה נכון, את צודקת. אספר לך מחר בארוחת הערב.”
למחרת, שני התרגשה מאוד. זה היה היום הראשון שלה בכיתה א’, אך כשחזרה הביתה הייתה עצובה מאוד. “היי אמא, אני בחדר שלי,” “רגע שני! מה קרה? למה את כל כך עצובה? משהו קרה בבית ספר?” “אף בת לא רוצה לשחק איתי. בכיתה בבוקר אף אחת לא רצתה לשבת לידי בשולחן, ובנוסף, המורה הודיעה שבעוד כמה ימים יתקיים טיול ל’חווה בבית שמש’, וביקשה שכל בת תמצא בת זוג, זאת אומרת שהכיתה תהיה מחולקת לזוגות או לשלשות, אבל אף אחת מהבנות לא רצתה להיות איתי. וגם בהפסקה שום בת לא רצתה לשחק איתי, כולן שיחקו עם בנות אחרות”. “אוי נשמע שהיום הראשון שלך בכיתה א’ לא היה טוב כל כך. אני אפצה אותך בשוקו חם ומרשמלו, בסדר שני? ונקווה שמחר יהיה טוב יותר”.
למחרת בהפסקה שני קפצה בחבל, ופתאום נפלה קדימה על הפרצוף. המורה שלה ראתה אותה ורצה לעזור לה. היא הרימה אותה מהרצפה וראתה ששני בוכה. עוד ועוד בנות התקהלו סביבה, ושני כבר הייתה נבוכה. המורה אמרה: “בנות, תתנו לה מרחב, לכו לשחק והיא תהיה בסדר גמור.” המורה הכניסה את שני, שהייתה בחצר, לבניין, ושטפה את הפנים שלה. היא בדקה ששני לא קיבלה מכה, וראתה שיש לה שפשוף קטן ברגל, אבל חוץ מזה שני הייתה בסדר וגם נרגעה.
כשיצאה שוב החוצה, כל הבנות באו אליה ושאלו “את בסדר שני?” שני הרגישה בליבה שמחה גדולה ואמרה: “כן כן אני בסדר גמור!” הבנות חייכו ושאלו את שני: “את רוצה לבוא איתנו לשחק?” שני שמחה עכשיו מאד בליבה, ואמרה בגאווה: “כן, בוודאי שאני אשחק איתכן, הלוא בלעדיכן אני משועממת ועצובה.”
בבית היא סיפרה לאמא כל מה שקרה לה היום, והן כבר מצפות ליום הבא של כיתה א’. מה יהיה? מי מנחש?
