“ילדים, אני ואבא רוצים לספר לכם משהו… אנחנו טסים הלילה לאמריקה! רצינו לעשות לכם
הפתעה!”
-“מה פתאום! בקרוב יש לי בגרויות! אני צריך ללמוד!”, אמר רועי.
-“ממש לא!! יש לי מסיבת פיג’מות עם החברות שלי!”, אמרה הדס.
-“שום סיכוי! אני יוצאת עם חבר שלי לדייט!”, אמרה נועה.
“חמודים, אני חושבת שכולנו צריכים לעצור את החיים שלנו ולהירגע, ולכן אנחנו טסים ללוס
אנג’לס! אל תדאגו! כבר ארזנו לכם מזוודות.”, אמרה אימם, שירה.
“אוף אימא!!!” צעקו כל הילדים יחד.
-“קדימה יוצאים לשדה התעופה”…
כעבור שעה קלה הגיעו בני משפחת כהן לשדה התעופה, וכעבור ארבע עשרה שעות כבר נחתו בלוס אנג’לס.
-“הזדרזו ילדים, אנחנו צריכים להגיע למלון. הוא ממש פה, ליד שדה התעופה.”
-“אימא, את יכולה בבקשה לקחת את המזוודה שלי למלון? אני רוצה להסתובב קצת בעיר.”
ביקש רועי.
-“כן, בשמחה, לֵך תעשה חיים.”
-“אני הולכת עם רועי”, אמרה הדס.
-“טוב, חמודה”, אמרה אימא.
-“ואני רוצה לעשות ספא במלו!ן”, אמרה נועה.
“יאללה בואי הדס. אני רוצה להספיק לראות כמה שיותר”, אמר רועי.
-“טוב, אני באה”.
רועי והדס דילגו בשמחה במדשאות רחבות הידיים של פארק יוניברסל. לפתע אנשים רעולי
פנים לבושי שחורים הגיעו מאחוריהם ותחבו לרועי סמרטוט בפה ומיד אחר כך אזקו את ידיו
והכניסו אותו למשאית ישנה. הדס רצה למלון בבכי וסיפרה לבני משפחתה מה שקרה. כולם
נלחצו והחלו לבכות. שירה התקשרה למשטרת לוס אנג’לס אך היא לא ענתה.
נועה הדליקה את ערוץ החדשות בטלוויזיה ולפתע ראתה את אחיה הגדול רועי יושב קשור לכיסא
ולידו עומד מחבל רעול פנים ומאיים על חייו של רועי באקדח: “אם לא תשחררו שלושה מחבלים
מהכלא ותביאו לנו 50,000 דולר בתוך יומיים אהרוג את הילד”.
-“אל תיכנעו לו!!!”, צעק רועי.
בני משפחת כהן נחרדו. הם חששו מאוד לחייו של רועי. שירה ניסתה שנית להתקשר למשטרה
והפעם ענו לה: “שירה שלום, אנחנו עושים את כל המאמצים למצוא את בנך. כשנאתר
את המקום שבו נמצא בנך, ניצור איתך קשר.” שירה התפרקה על המיטה והחלה לבכות. היא
התגעגעה לבנה. היא טרקה את דלת החדר ויצאה בלי לדעת לאן רגליה מוליכות אותה.
פתאום צלצל הטלפון. זאת הייתה המשטרה.
-“שלום שירה, התקשרנו כדי לעדכן אותך שמצאנו את המקום שבו נמצא בנך. בעוד כמה שעות
נפרוץ לבית וננסה לחלץ אותו.”
-“אני מודה לכם מאוד.” התייפחה. שירה חזרה למלון וספרה את השעות עד שיפרצו
לבית שבו בנה נמצא. כל דקה שחלפה נראתה לה כמו נצח…
סוף-סוף הגיע הרגע. השוטרים והצבא החלו לפעול. שירה, בעלה והילדות ישבו דרוכים והתפללו
שהמבצע יסתיים בשלום. לאחר כמה שעות מורטות עצבים צלצל הטלפון: “אנחנו רוצים לבשר
לך שהצלחנו לחלץ את רועי מתוך הבית אך הוא קיבל כדור בבטן. הרופאים אומרים שהוא יהיה
בסדר. אתם יכולים לבוא לבית החולים לפגוש אותו. הוא עבר להתאוששות.”
לאחר שעתיים הגיעה משפחת כהן לבית החולים “סידרס-סיני”. ההורים ושתי הבנות הגיעו
לחדר שבו מאושפז רועי. שירה רצה לבנה וחיבקה אותו בחוזקה.
-“אימא, את מחבקת אותי חזק מדי. כואב לי.”
-“רועי יצא מכלל סכנה”, אמר הרופא. “הוא יצטרך להתאשפז פה עוד חמישה ימים ואחר-כך
יוכל להשתחרר.”
-“אין לי מילים להודות לכם!” אמרה שירה ונאנחה אנחת רווחה.
כעבור שבוע היו בני משפחת כהן במטוס בדרכם חזרה לישראל. כשנחתו בארץ חיכתה לרועי
הפתעה. בני משפחתו וחבריו ארגנו לו מסיבה גדולה בטרמינל 3. רועי התרגש ואמר: “אין כמו
בבית”.
