ב”ה
מלנינגרד לירושלים/ לאלה קרמר כיתה ג’
מספרת סבתא רבתא שלי וקצת אני
“איזה כיף לסבתא שהיא גרה בירושלים, קרוב לכותל”. אמרה אחותי. “נכון”, אמר אבא, “אתם יודעים, לא תמיד היא הייתה גרה בירושלים, בקשו ממנה שתספר לכם על כך”, הציע אבי.
לאחר שטעמנו מהמרק המיוחד שהכינה, פנינו אליה בסקרנות: “סבתא, ספרי לנו מעט על ילדותך!” לשמחתנו, סבתא רבתא שלנו נענתה לספר:
“נולדתי בלנינגרד, שהיום נקראת ס’ פטרבורג. את אבי אינני זוכרת, הקומוניסטים לקחו אותו לכלא, בגלל שלימד תורה לילדים. כשלקחו אותו, אמא הייתה חייבת לברוח מלנינגרד, והיא נדדה ממקום למקום. אני ואחי גרנו אצל סבתא, במרתף שמקירותיו נזלו מים.
כאשר הלחימה (מלחמת העולם השנייה) קרבה אלינו, אמי באה לקחתנו ויחד נסענו ברכבות במשך מספר ימים שנדמו בעינינו למספר שנים. הנסיעה הייתה קשה ומייגעת. הגענו לכפר קטן שלא היו בו יהודים. במשך ארבע שנים גרנו בבית של גויה. במאמצים שמרנו שבת והקפדנו על כשרות, בלי שהגויים ישימו לב. בסיום המלחמה התחלנו לחפש את קרובי משפחתנו בעזרת מכתבים ששלחנו.
יום אחד הגיע עבורנו מכתב מסמרקנד שבבוכרה, ואמא הקריאה אותו בפנינו. זו הייתה הזמנה מסבא וסבתא (מצד אבא) לבוא אליהם. הם שלחו לנו רישיונות כניסה לעיר. שמחנו מאוד, התארגנו ויצאנו לדרך ארוכה, לקצה השני של רוסיה הענקית. ימים ולילות היטלטלנו ברכבות מעיר לעיר. כשהגענו היה זה לאחר כניסת השבת. את חפצינו השארנו בתחנת הרכבת, ב”שמירת חפצים”, והלכנו ברגל לבית סבא וסבתא .הגענו בדיוק בזמן הקידוש. הייתה שם גם בת דודתי הקטנה, היא גדלה אצל סבא וסבתא, כי גם אביה נלקח לכלא ב”עוון” לימוד תורה. ובנוסף לכך אימה נפטרה. גרנו אצל סבי וסבתי, והיה לנו טוב שם, אף שהיה קשה להשיג אוכל בסמרקנד.
באחד הלילות אמי התעוררה בבהלה. היא סיפרה שאחיה שנהרג במלחמה נגלה אליה בחלום וצעק: “הילדים!” . לפני המלחמה, אמי ואחיה הבטיחו זה לזה שמי שיינצל, ידאג לילדיו של השני. אמא לא ידעה לאן תביא אותם, כי גרנו אצל סבא וסבתא, ולכן נמנעה מלעשות מעשה. בלילה הבא הופיע החלום בשנית, “מה קרה?”, שאל סבא כשהבחין שאמא מוטרדת, אבל אמא לא השיבה. רק כשהחלום נשנה בשלישית נשברה אמא ושיתפה את סבא בקורות הלילות האחרונים. בהחלטה של רגע, ללא היסוס, הביא סבא כסף לאמא , וציווה עליה ללכת מיד להציל את הילדים מבית היתומים הגויי.
בבית היתומים הציקו לזלמן בן דודי בגלל היותו יהודי. המדריכה שלו דווקא אהבה אותו ורצתה לאמצו ולגדלו כקומוניסט. אמא הגיעה בדיוק בזמן הנכון כדי להצילו. אמא וזלמן נסעו להביא את רחל שהייתה בבית יתומים אחר. רחל שמחה מאוד ללכת עם הדודה והאח ויחד הגיעו כולם לסמרקנד וגרו אתנו אצל סבי וסבתי .”
“אנחנו מכירים אותם” אמרנו. “רחל זמיר הגננת!” “נכון” אמרה סבתא. “היא גם הייתה מפקחת של גני חב”ד, וזלמן הוא הצייר החסידי המפורסם זלמן קליינמן.”
“נמשיך את סיפורנו. יום אחד, קרא לנו סבא, וגילה לנו בסוד, שבקרוב נעזוב את סמרקנד, וניסע לירושלים! מיד קפצתי בשמחה: “שם נמצא הכותל המערבי!”.
“ואז הגעת לירושלים?” שאלנו את סבתא.
“לא כל-כך מהר”, השיבה סבתא. “זו הייתה דרך ארוכה, קשה ומסוכנת. אמי נפטרה בדרך ונשארנו עם סבא וסבתא שדאגו לנו להכל. אבל בסוף, בסוף – הגענו לירושלים. ועד היום אני מתגוררת כאן, והולכת פעמים רבות לכותל.”
“שתזכי ללכת גם לבית המקדש!” איחלנו לסבתא.
“אמן!” היא אמרה. “גם אתם תבואו לבית המקדש, ותבקרו אצלי שוב!”
c d
סבתא נפטרה בא’ שבט ומאז כולנו מתגעגעים ומשתדלים לעשות את כל הדברים הטובים שהיא לימדה אותנו.
