הכל התחיל ב29 ליוני 2016 , ביום הזה הבנתי שאני יעבור לגור בארץ ישראל. יום לפני, הלכתי לגן להגיד לחברות שלי שאני עוזבת אותן. בגלל שהיינו ממש עצובות אז הגננת של הגן עשתה לי מסיבה כדי להגיד לי להתראות. אז התחלנו לרקוד ולשמוח ביחד, זה היה יום מיוחד.
ביקשנו אם אנחנו יכולות להכין עוגה משלנו ולעשות ציורים כזיכרונות בכדי שאני לא אשכח את כל הרגעים שלי איתם.
הכנו את העוגה ואכלנו אותה. החברות שלי הביאו לי מתנות כדי שאני לא אשכח אותן ובסוף המסיבה אמא שלי באה לקחת אותי מהגן. כל החברות שלי ואפילו גננת נתנו לי חיבוקים. מיד אחרי זה הייתי צריכה ללכת במהירות בשביל לסיים את כל ההכנות לקראת העלייה לארץ. הייתי ממש עצובה לעזוב אותן אבל אמרתי לעצמי שאני אחזור לצרפת בחופש ואני אראה אותן שוב.
בסוף היום, אמא שלי אמרה לי שאני צריכה ללכת להתקלח ולישון כי יום למחרת, זה היום שבו אנחנו עוזבים אז צריכים לקום מוקדם, להתלבש ולעלות למונית שתחכה לנו.
בלילה זה, חלמתי על מה שאני יעשה יום למחרת ,היה לי מאוד קשה לקום ולהתלבש. אבל בסוף הצלחתי, לקחתי את הארוחת בוקר, ההורים שלי הכינו את כל המזוודות, סגרנו את הדלת, ירדנו למטה וחיכינו למונית.
בזמן ארוחת הבוקר שלי כל החברים שלי ושל ההורים שלי הגיעו להפרד. שמחנו ביחד לפני שאני הולכת, שיחקנו ביחד דיברנו וצחקנו. בהמשך כל אחד היה צריך לחזור הביתה כי המונית שלנו הגיעה כדי לקחת אותנו. הנהג שם את כל המזוודות והתיקים שלנו באוטו. אני והמשפחה שלי עלינו.
כל האחים של ההורים שלי, המשפחה הקרובה לקחו את האוטו שלהם ונסעו אחרינו לשדה התעופה.
אחרי 40 דקות הגענו, ירדנו מהמונית, אבא שלי הוציא את כל המזוודות, נכנסנו לשדה ושלחנו את המזוודות במכונה. חיכינו למטוס.
הלכנו לקנות ארוחת צהריים ואז ראינו צרפתים שגם הם עושים עליה. התחלנו לדבר איתם כי הם גם עולים. אני שיחקתי עם הילדים שלהם. ההורים שלנו התחילו לדבר ביחד ואז שמענו ברמקול שזה התור שלנו ושל המשפחה שהכרנו להיכנס למטוס. אנחנו היינו בהתחלה של המטוס והם היום בסוף המטוס.
אמרנו להתראות לכל המשפחה שלי ועשינו ״ביי״ מהחלון של המטוס. אז המטוס התחיל לטוס ואמרתי לאבא שלי “אנחנו ממריאים, אנחנו ממריאים” הייתי כל כך שמחה עד שלא הצלחתי להירדם, הייתי יותר מדי נרגשת מלהגיע לארץ ישראל.
הצלחתי להירדם אחרי שעה כשהתעוררתי נשארה חצי שעה בשביל להגיע לארץ.
שאלתי את אמא שלי האם בני הדודים שלי יבואו לראות אותנו ואמא שלי אמרה לי שלא, הם לא יבואו כי היה מאוחר, היה כבר עשר בלילה ועניתי לאמא שהייתי כל כך רוצה שהם יהיו פה והיא אמרה לי שזה לא נורא כי ניראה אותם יום למחרת. אז יצאנו מהמטוס, הגענו לתוך השדה תעופה של בן גוריון וראיתי את כל הבני דודים שלי! הם באו עלינו בריצה, הם נתנו לנו חיבוקים. אני שמחתי לראות את הבני דודים שלי והם הביאו לי המון בלונים. וכשבאתי לקחת אותם, בת דודה שלי, שבאותו גיל משלי, מהתרגשות עזבתי את הבלונים והם עפו למעלה. אני רציתי לבכות כי הייתי בת שש והייתי עצובה אבל בסוף קנו לי בלון חדש.
לקחנו את כל המזוודות וראינו את האנשים שהכרנו לפני הטיסה. המונית באה…
חודש אחרי זה החברות שלי שמצרפת התקשרו אלי ואמרו לי ״יאוו איזה כיף לך שאת בארץ ישראל״ ושגם הן היו רוצות לבוא כי סיפרתי להן על הבית ספר שלי והחיים החדשים שלי בארץ ישראל.
