זה היה יום חמים ונעים, הגעתי לבית הספר היהודי “זהרת התורה” ונפרדתי מחבריי הטובים בדמעות , ספרתי להם שאני עולה לארץ ישראל והזמנתי אותם לבוא לבקר אותי כשהם יבואו לחופשה בארץ.
כשהגעתי לביתי לקחתי מזוודה גדולה והכנסתי לתוכה בגדים, משחקים, סידור תפילה ואלבום תמונות ילדות שלי, סגרתי את המזוודה בהתרגשות והבנתי שאני נפרד לתמיד.
היתה זו שעת לילה מאוחרת כשהגענו לשדה התעופה בפריז, הרגשתי שהלב שלי פועם בחוזקה, הרגליים שלי היו כבדות ולא רצו לעלות למטוס אבל המשפחה שלי חיבקה אותי חזק ויחד עלינו למטוס שטס לארץ הקודש.
כשהתעוררתי משנתי גיליתי שאנחנו כבר בארץ ישראל וגם כאן שדה התעופה גדול ויפה, בחוץ המתין לנו חבר שהסיע אותנו לבית החדש בנתניה בשכונת עיר ימים.
בבוקר כשפתחתי את החלון ראיתי שמש זורחת, ציפורים מצייצות, אנשים מחייכים, פרחים צבעוניים, גני משחקים יפים, חנויות גדולות ואפילו בריכה וחוף ים יפה עם מים כחולים ונעימים. האנשים קבלו אותנו יפה.
חלפו הימים והגיע זמן פתיחת שנת הלימודים, הגעתי לבית הספר חמ’ד קרליבך לכיתה א’ עם ילקוט חדש וציוד שאיתו אלמד עברית.
הכרתי חברים חדשים וכל הפחד שלי נעלם, כל יום היה לי יותר ויותר נעים. חיכיתי לבוקר בכדי להגיע לבית הספר ולפגוש את המורים והחברים, ללמוד לדבר עברית ,להבין איך פותרים תרגילים ומקשיבים לסיפורי תורה.
אני מאד אוהב את החברים בארץ ישראל, טוב לי כאן ואני מאושר ושמח ובעיקר מבין שאין כמו ארץ ישראל היפה והבטוחה לכל היהודים.
אני קורא לכל חבריי בגולה לעלות לארץ ישראל כי מאד טוב כאן, יש הכל בשפע, לא חסר לנו דבר, אבל הכי הרבה יש אהבת חינם ודאגה לאחר.
בואו!! אין כמו ארץ ישראל!
