בס”ד
אלרגיה כפולה
הכול התחיל לפני שבוע כשאני ומשפחתי עברנו דירה לצפון.
הגעתי לבית הספר החדש ובראשי המון חששות ומחשבות, איך התלמידים שם? והאם יהיה לי קל להתחבר לחברים ולמורים? ממש נלחצתי! אבל שנכנסתי כבר לא חשבתי על זה. בית הספר החדש היה גדול ויפה, נכנסתי לכיתה והמורה הציגה אותי בפניי התלמידים. סיפרתי להם שקוראים לי איתי, שאני אלרגי לחלב ושבעוד יומיים אחגוג יום הולדת 11 ושבסוף השיעור אחלק הזמנות.
המורה אמרה לי “מזל טוב” והסבירה לתלמידים שלא יוכלו להביא מוצרי חלב לכיתה. היא הושיבה אותי ליד אורי.
הכיתה לא קיבלה אותי יפה, התחלתי לשמוע את התלמידים מתלחשים ביניהם “איזה חוצפן, בגלל ילד אחד נפסיק לאכול מאכלי חלב…”
רק אורי קיבל אותי, היינו החברים הכי טובים! התחיל שיעור מדעים והיה מאוד כיף וגם עניתי על הרבה תשובות. הגיעה ההפסקה, חילקתי את הזמנות לכל הילדים ויצאתי לחצר.
אחת מהילדות לקחה את ההזמנות של כולם וקרעה אותם. כשחזרתי מההפסקה ראיתי את כל ההזמנות קרועות על הרצפה ואת הילדים מצחקקים… מאוד נפגעתי, אבל פחדתי לשתף אז שמרתי את זה בלב. לא סיפרתי למורה, להורים או לחברים ולא לאף אחד שמרתי את זה כסוד שלי. יום למחרת, נכנסתי לכיתה וראיתי שהילדים כתבו עליי על הלוח מילים פוגעות, נפגעתי מאוד, אך גם את זה לא שיתפתי. אורי חברי הטוב ראה את זה ונורא כעס עליהם ועזר לי למחוק את הלוח. המורה נכנסה לכיתה והתחילה ללמד שיעור היסטוריה, היה מבחן מאוד קשה סיימתי את המבחן והגשתי למורה. היום עבר יחסית בסדר. יום למחרת לא הגעתי לבית ספר כי היה לי יום הולדת התארגנתי ואמא שלי הכינה עוגת שוקולד עם פצפוצים, קניתי הרבה חטיפים וממתקים שיהיה לכולם, הגיעה השעה ארבע וחצי, השעה שבה הזמנתי את כולם אורי הגיע ראשון ובסוף הסתבר שגם האחרון… חיכיתי עשרים דקות ואף אחד לא הגיע, חיכיתי ארבעים דקות ואף אחד לא הגיע, כל הזמן הסתכלתי לכיוון הדלת, הרגשתי בושה גדולה, לא יכולתי להרים את העיניים אל אורי שעמד לידי ועודד אותי כל הזמן, אמא שלי הציעה להתקשר למורה ולשתף אותה, או להורי הילדים. אני ממש לא הסכמתי!!! הגיעה השעה שש ואף אחד לא הגיע! וכאן כבר נשברתי, שמרתי כבר יותר מידי דברים בלב ופשוט התחלתי לבכות. אורי חברי עזר לי להירגע הוא אמר לי דברים שהייתי צריך לשמוע, כמו שאני ילד מקסים וזו זכות להיות חבר שלי ושזה הפסד שלהם ועוד מילים דומות…
יום למחרת הגעתי לבית ספר, אחרי השיחות עם אמא שלי ואורי הרגשתי בטוח בעצמי.
נכנסתי לכיתה וביקשתי מהמורה להגיד כמה מילים, נעמדתי על הכיסא ואמרתי: “אני חושב שכל אחד ואחת מפה צריך לקחת את עצמו לרגע לחשוב איך היה מרגיש אם הוא היה הצד שנפגע, אני בטוח שזה לא היה נעים לכם…. תמיד תזכרו להשפיל או לפגוע זה לא משחק! בשבילכם זה צחוק, או סתם שעשוע, אבל ניסתם פעם אחת להרגיש דבר כזה? אני בטוח שאם כן וגם אם לא זה לא יהיה נעים, נכון יש לי אלרגיה, אלרגיה זה מצב בריאותי שיכול לסכן חיים, אני לא בחרתי בזה! נכון זה דורש ממכם להתחשב! אבל זאת הזדמנות ללמוד ולקבל את האחר! אני מציע לכם לפתח אלרגיה מסוג אחר, אלרגיה לחוסר התחשבות, חוסר רגישות לאחר, לשונה, זאת אלרגיה טובה, אלרגיה רצויה!
לאט לאט, כל אחד בקצב שלו קם וביקש סליחה ואמר מה שהוא מרגיש, הם ממש התביישו בעצמם. הגיעה ההפסקה והרגשתי איך לכולם חשוב לשתף אותי ולתת לי להרגיש שייך.
למחרת כשהגעתי לכיתה לא האמנתי למראה עייני, הילדים הכינו לי מסיבת הפתעה!!!הם אפילו הקפידו שכל האוכל יהיה פרווה כל-כך התרגשתי!
ואתם קוראים יקרים תמיד תזכרו:
חרם זה לא משחק!
מגישה: טליה מעתוק
כיתה: ו’
מחנכת: הדס דמארי
בי”ס: שילה קריית אונו
