החשודים המזויפים
שמי רעות ברקאי, והנה הסיפורי:
פעם היו שתי ילדות, שהן היו תאומות,
לאחת קראו תהילה, לשנייה מיכל ולחברה הטובה שלהן קראו תאיר. הן למדו בכיתה ד’ בבית ספר מוריה.
פעם כשהן היו בבית ספר הן ראו שני אנשים חשודים!
“הם לא נראים לך אנשים חשודים, מיכל?”
“מי, שני האנשים שליד הגדר?”
“כן! כן!”
“לא נראה לי, תמיד מסתכלים עלינו מהגדר”, ענתה מיכל.
“אבל תראי את הבגדים המוזרים שלהם, ואיך שהכובעים שלהם נראים”, אמרה תהילה.
“צודקת..”
פתאום הן שמעו צעקות מאחוריהן! “תהילה ומיכל!! תהילה ומיכל!!”
תהילה ומיכל הסתובבו וראו את תאיר. “או…סוף סוף שמעתן” אמרה תאיר.
“מה את רוצה תאיר?” שאלו בפליאה.
“שנשחק משהו”, צחקה תאיר.
תהילה ומיכל הסתכלו לאחור. “על מה אתן מסתכלות?” שאלה תאיר. “לא משהו מיוחד”, תאיר, “איזה משחק את רוצה שנשחק? תופסת?” “מעולה!!” “יאללה אנחנו באות”…
בסיום הלימודים כשהגיעו הביתה הן ראו להפתעתן את החשודים בביתן! הם לא הבינו מה קורה פה, מה האנשים האלו עושים בבית…כשהחשודים יצאו הם שאלו את אמא שלהן מי אלו האנשים האלה…??
אמא ענתה להן:
“אלה הם אב ובן. המשפחה עברה דירה לא מזמן והאב מתלבט לאן לשלוח את בנו, המלצתי לו על הבית ספר של יהודה – “תורת חיים” . אה…אבל ראינו אותם מתבוננים לעברנו, למה הם הסתכלו על בית הספר שלנו?” “בגלל הילדה, יש להם גם בת והמלצתי על בית הספר שלכן…” “אבל תגידי אמא אין להם בגדים קצת מוזרים”, שאלה תהילה. “נו ברור”, חייכה אמא, “הם הגיעו לכאן מאוסטרליה.. שם אלו בגדים ממש רגילים..” “אה הבנתי, עכשיו הכל ברור…”
“יופי, עכשיו הגיע הזמן לשבת לאכול משהו.. האוכל מחכה לכן על השולחן, ואני הולכת לנוח”.
אחרי ארוחת הצהרים הן שמעו דפיקות על הדלת, זאת היתה תאיר והיא שאלה:
“מי היו האנשים שהסתכלתן עליהם?” “אה…” ענו מיכל ותהילה בחיוך, “אלו אנשים שעברו דירה לאזור, ואמא שלי המליצה להם על בית הספר שלנו.”
“טוב לשמוע! כבר נבהלתי…”
“יאללה, בואו נשחק משהו..”
“מה, תופסת…??”
כולם צחקו…
ויום למחרת הגיעה ילדה חדשה לכיתתם, יעל, הבת של “החשודים” ומיד הצטרפה למשחק תופסת שמח במיוחד.
