עזיבת הגוש נפתלי זוננשיין
שלום קוראים לי דוד ואני בן 10 וגר בישוב מורג שבגוש קטיף. אני ילד חרוץ, חזק, מופרע, ומקובל בחברה.
לפני כשבועיים ביום שלישי הלכתי עם אבא שלי יעקב לעבודתו שבחממה. נסעתי עם אבי לישוב נצרים ושם פגשתי את שלום חבר של אבא שלי. באותו רגע אבי לקח אותי לתוך החממה והסביר לי איך עובדים, לאחר מכן התחלתי לעבוד כמו שצריך. תוך כדי שעבדתי שמעתי את אבא שלי מדבר אם שלום חברו מהעבודה מדברים על שרוצים לדבר לפנות את הגוש, לא הורתעתי והמשכתי לעבוד. לאחר כשבוע ימים, שמעתי את חברי מדברים גם על שרוצים גם לפנות משהו, אבל לא רציתי להתערב לשיחתם. באותו יום לא הצלחתי להירדם. ובשעה 12:00 יצאתי להסתובב בישוב. לפתע שמעתי אזעקה, למזלי לא התרחקתי יותר מדי מביתי. רצתי במהירות כזאת שלא רצתי מעודי. נכנסתי מתנשף למקלט ושמעתי את כל ההורים מדברים להן יעברו אחרי הגירוש. שאלתי את אמי “על מה אתם מדברים”, אמא שלי הסבירה על שהולך להיות גירוש בעוד כשבועיים. כשעלינו לביתנו בכיתי, ואמרתי לעצמי שאני לא מוכן שזה יקרה, ושאני יתנגד ולא יסכים לעזוב. לאחר יומיים ראיתי את כולם עם שרטים כתומים, וחולצות כתומות. תוך כמה שניות הביאו לי גם חולצה ושרט. לפתע ראיתי את עצמי בשרשרת אנושית שמגיע מהגוש עד לכותל. ואז הגיעו משטרות ורכבי צבא. ואז אמרתי לעצמי לא אתן לעזוב את הגוש שסבי הקים. לפתע מצאתי את עצמי קופץ על רכבי הצבא ועל המשטרות וכל הגוש איתי ומתחילים לצעוק. לאחר שבוע וחצי הגיעו שוטרים ויס”מים מתחילים להעיף אנשים מהבית שלהם. רצתי מביתי והתחלתי להתנגד, ולא הסכמתי לצאת מהגוש אך ללא הועיל. אמרו לנו שיש לנו עוד כשבוע לארוז את כל הדברים מהבית. אמרתי לאמי שאני לא מוכן לארוז את החפצים שלי. אם אתם רוצים תארזו אני לא מוכן, אני לא יוצא מהישוב. כל אחי ארזו את חפציהם. ואני ניסיתי לשכנע אותם שלא יארזו. רק אחי הבכור איתן היה לצדי. אני והוא הקמנו הפגנות ועשינו עוד דברים כדי שלא יפנו אותנו. אבל כעבור שבוע הגיעו בשורות ענק חיילי צה”ל ושוטרים לתוך הגוש, וכל כמה חיילים נכנסו לכל בית. ואז הגיעו לביתי, אמי אבי ואחיי לא יתנגדו. אך אני ואחי איתן התנגדנו ולא הסכמנו לצאת מהבית. השוטרים דחפו אותנו בכוח לאחר רבע שעה של האבקות אני ואחי יצאנו מהבית ועלינו אל אוטובוסים שהביאו לנו, ונסענו לבית מלון עד שנמצע בית במקום אחר. אני רציתי לחזור לגוש אבל הוריי אמרו לי שהיא אפשר הכול ארוס ואין אפשרות. איפה תאכל, איפה תישן, אמרתי אני יסתדר לבד ויצאתי מהבית. הלכתי למקום שקט וחשבתי למה זה קרה לי. חשבתי למה ה’ רצה לעשות את זה. ולא שמתי לב שכבר 11:00 בלילה. הוריי חיפשו אתי כבר שעה וכבר הזמינו משטרה לבסוף ב1:00 בלילה מצאו אותי וחזרתי הביתה מותש ועייף אחרי כול היום שעבר אלי. נרדמתי וחלמתי שאנחנו חוזרים לגוש. בבוקר ראיתי את כול בני דודי ואת סבא וסבתא בבית החדש שבבית המלון. שיחקתי איתם ולא ידעתי שהם כבר הגיעו הרבה לפני שהתעוררתי והיו צריכים ללכת מוקדם. אחרי שעה הם הלכו שאלתי את אבי מתי הם ימצאו בית, הוא אמר שהם לא איפה אני ילך ללמוד, ואבא אמר שבבית הספר הכי קרוב לכאן שקוראים לו אור התורה. יום לאחר מכן הלכתי לבית הספר החדש ופגשתי שם את חבריי אלישע ואברהם. הסבירו לנו איפה כל דבר ואיפה חדר המנהל ואיפה חדר מורים ואיפה הכיתה שלנו והרב אמר לכל הילדים בכיתה שהילדים החדשים היו גרים בגוש קטיף. כל הילדים הלכו עלינו ושאלו איך היה בגירוש פטפטנו ונהנינו ונהיתי חבר של כמעט כל הילדים בכיתה.
סוף
