פעם אחת, היה ילד מגמגם שקראו לו יוסי. יוסי הלך לבית הספר ובבית ספר תמיד הציקו לו. יוסי אמר לאבא ולאימא שלו, שהוא לא רוצה ללכת לבית ספר יותר. הוא אמר להם, שבגלל שהוא מגמגם אז מציקים לו. הוריו אמרו לו: “אל תדאג, נדבר עם המנהל”.
למחרת, יוסי הלך לבית ספר והילדים הציקו לו יותר מאתמול. הוא לא הבין למה מציקים לו, הוא אמר לעצמו: “ההורים שלי דברו עם המנהל אתמול. אני אגיד להורים שלי שזה לא עזר, וגם שהם הציקו לי יותר מאתמול”.
לאחר שהוריו של יוסי דברו שוב עם המנהל והמחנכת הם אמרו לו: “זה לא יקרה יותר. הפעם דיברנו גם עם המחנכת. לך לישון! לילה טוב!”.
בלילה יוסי ישב מהורהר במיטה, הוא אמר לעצמו: “זה יעבוד? הם לא יצחקו עלי יותר? או שהם כן? אני לא יכול לישון”. כחלוף כמה דקות יוסי נרדם. למחרת, יוסי קם עצבני נורא והלך לבית הספר בטריקת דלת. בהפסקה, החברים התרגזו על יוסי: “למה אמרת למורה ולמנהל שאנחנו כל הזמן צחקנו עליך?” אני חשבתי לעצמי: “מה, אני הייתי נשאר בלי לעשות כלום ושתמיד יצחקו עלי?!”.
נגמר בית הספר, ליוסי לא היה כוח, יוסי ישב על הספסל ונירדם. “אני יכול… אני יכול…” שמע יוסי תוך כדי שינה. יוסי התעורר בבהלה והלך לביתו. בדרך לביתו, יוסי ראה מודעה ובמודעה היה כתוב: “כל מי שרוצה להצטרף ללהקה בבית הספר שלנו – יכול.” יוסי אמר לעצמו אני מגמגם, אני לא יכול לשיר. יוסי הלך לבית, ואמר לאימא שלו את מה שהוא ראה במודעה. אימא שלו אמרה לו|: “אתה יכול! אתה יכול!” . “אבל אני מגמגם” ענה יוסי. “אני אומרת לך שאתה יכול, אתה תלך לבית ספר ואתה תראה שאתה באמת יכול” ענתה אימו.
למחרת יוסי הלך לבית ספר והוא ראה את המורה של הלהקה, פנה אליו ושאל: “אני קצת מגמגם, אני גם יכול?” “למרות שאתה מגמגם”, אמר לו המורה “אתה יכול! אתה יכול!” ואחר כך יוסי הלך במסדרונות בית הספר, וראה שם את הזמר של המקהלה. שאל אותו הזמר לשמו “אני יוסי”, ענה. “ואיך קוראים לך?” “קוראים לי עמיקם נחושתן”. לאחר מכן יוסי הלך לביתו, ושם אמר לאמו שבמקהלה יש זמר שקוראים לו עמיקם נחושתן, וגם המורה של הלהקה אמר לי שאני יכול להצטרף למקהלה. סיפרתי לו שאני מגמגם והוא אמר לי, אתה יכול! אתה יכול!
למחרת הגיע הטקס של המקהלה, ובטקס עלו אחד אחד לבמה, וכל אחד אמר את שמו. יוסי עלה לבמה ואמר במבוכה: “שלום קקקק..וראים לי יייי…יוסי. וכשכל המקהלה שרה, יוסי שר בגמגום, והפעם לא צחקו עליו, אלא הריעו לו ואמרו לו “כל הכבוד! אתה שר מדהים!!!” ולמורה אמרו תודה לך על זה שאתה מלמד את הילדים. בסיום הטקס יוסי הלך לביתו ובבית אמו אמרה לו, שיש לו מחר עוד קטס שהוא אמור להופיע בו. יוסי אמר לאמו שהוא לא רוצה ללכת. אימא שלו אמרה לו “אתה בא! אתה יכול!” למחרת, כשהגיע תורו של יוסי לשיר פתאום הוא לא גמגם. בסיום הטקס אמרו ליוסי “כל הכבוד! אנחנו שמחים ששרת חלק ללא גמגום!” . יוסי הלך לביתו ואמר לאמו:” אני כבר לא מגמגם… שרתי כל-כך חלק אפילו אני לא האמנתי למשמע אזני…” אמו אמרה איזה כיף שחזרת אלינו, ושנעלם לך הגמגום”. למחרת כל הילדים התנצלו בפניו על כך שהם צחקו עליו כל הזמן, יוסי: “אני סולח לכם”.
