אין הדבר תלוי אלא בי
יוסף חיים מנחמוב
שלום שמי דן, אני גר בחולון ולומד בכיתה ה’ . כבר שנים דבק בי הכינוי “דן הליצן”, למה ? תכף תבינו.
בכל זמן שהמורה נכנס אני הראשון שמתווכח שמעיר הערות ומשתולל. המורים מרחמים עלי
כי אבי נפטר לפני שנה לאחר מחלה ממושכת ולכן הם משתדלים להקל ולא להעמיס על אמא שלי עוד.
הכל התחיל שהמורה למדעים הודיע לנו שיש עבודת הגשה ושהציון יכנס לתעודה
בלי לשים לב אמרתי בקול : “מי צריך את העבודה הזאת…?”
המורה הביט בי ואמר: ” דן יגיש את העבודה ראשון והמנהל! יבוא לבדוק”.
נלחצתי מאוד כי ידעתי שאת המנהל אסור לי להכעיס, גם ככה בשבוע שעבר הוא הזהיר אותי שלא תהיה לו ברירה ונאלץ לזמן את אמא לשיחה, לאור המצב בבית ידעתי שאסור שזה יקרה..
“מה, אני לא עושה את העבודה המשעממת הזאת” חשבתי כל יום הלימודים ותכננתי איך להתחמק ממנה. מרוב מחשבות לא הפרעתי בשעורים ואפילו המורות אמרו לי טוב מאוד, שמתי לב שהרבה זמן לא קיבלתי מחמאות ממורה.
הגעתי הביתה מותש ומוטרד. מיד, נכנסתי לחדר והלכתי לנוח, המתח כנראה השפיע עלי ונרדמתי…
“שקט שקט!!! אני רוצה לדבר! די” צעקתי בכל הכוח, נסיתי להשתיק את הכיתה, כי רציתי לומר את מה שהכנתי. צעקתי עד שלא נשאר לי קול. קמתי בבהלה והתישבתי במיטה, “זה רק חלום” ניסיתי להרגיע את עצמי. אבל לא אני לא רוצה שזה יקרה לי … אולי זה מה שאני עושה בכיתה לכל מורה שנכנס? הרגשתי בושה רבה אבל הקריאה של אמא לבוא לאכול ארוחת ערב השכיחה את המחשבות.
.היום למחרת היה לא רגיל כי באמצע השיעור המנהל בא ואמר שלכבוד ראש חודש אדר יש מכונת גלידות בחצר. רצתי בכל הכח וגליתי שיש טור ארוך של ילדים. ניסיתי לדחוף את הילדים הקטנים כשלפתע, ילד נמוך ועדין התחיל לבכות וצעק בקול “די להציק “, הבטתי בו וראיתי דמעות ופחד בעיינו.
בסיום הלימודים המחשבות התרוצצו בראשי והמבט של הילד הקטן הטריד אותי. באותו רגע הבנתי שהמעשים שלי פוגעים ביותר מידי אנשים, היה לי ברור שלא כך חינכו אותי הורי.
ברגע אחד החלטתי שאני עושה שינוי, שינוי שיפתיע את כולם..
הבנתי שהעבודה במדעים היא ההזדמנות שלי!
הגעתי הביתה ומיד פתחתי את המחשב. התחלתי לקרוא על הרי געש והנושא ריתק אותי כל כך עד שלא שמתי לב ואמא באה לבדוק מה שלומי.. בהתחלה היא כעסה שאני משחק במחשב יותר מידי אבל כשראתה שאני בכלל עמל על העבודה גם היא הצטרפה להתלהבות והחלה במסירות לעזור לי.
בימים שנשארו עד הגשת העבודה השקעתי ובכל הכח חקרתי את הנושא, הכנתי מצגת יפה ואפילו ניסוי קטן שמתאר התפרצות הר געש.
יום ההגשה הגיע, שיעור מדעים התקיים בשעה שתים עשרה ועד אז הייתי שקט מהתרגשות ולחץ.
כשהמורה נכנס בליוי המנהל כל העיניים הופנו אלי, כולם חשבו שאני מתכנן עוד התחצפות ובלאגן אלא שהפעם פתחתי את התיק והוצאתי משם פלקט, וקופסא ובה החומרים לניסוי.
נגשתי לשולחן המורה ובבטחון ההעלתי את המצגת והתחלתי לדבר
המנהל, המורה וכל התלמידים הקשיבו בקשב רב מתוך עניין אבל גם מתוך התפעלות לשינוי שחל בי.
בסיום ההרצאה כלם מחאו לי כפים ואפילו המנהל שיבח אותי על העבודה והתרגשות בקולו.
ובפעם הראשונה הרגשתי שמחה אמיתית וגאווה על ההצלחה והדרך שעברתי.
בבית אמא קיבלה את פני ומהחיוך שלי היא כבר הבינה.. אמא חיבקה אותי ואמרה שהיא בטוחה שגם אבא גאה בי הבנתי שהכל תלוי בי ושהחיים הולכים להשתנות לטובה…
