שלום, שמי אביטל ואני רוצה לספר על סבתא שלי, הרבנית אסתר הס.
סבתא שלי הייתה אישה מאד מאד טובה וצדיקה והייתה עוזרת לכולם תמיד.
מאוד אהבתי להגיע אל סבתא. היא היתה מקבלת את פנינו בשמחה. סבתא היתה יושבת ומשחקת אתנו וזה היה מאוד כייף. הרגשתי שהיא אוהבת אותנו. היא התעניינה במה שקורה לי והרגשתי שהיא דואגת לי.
יום שישי אחד, אחרי יום כיפור, סבתא הייתה אצל דודה שלי שחולה בסרטן, ואמרה שהיא לא כ”כ מרגישה טוב. עשו לה בדיקת קורונה וסבתא יצאה חיובית!
זה היה עצוב מאד ולא ידענו מה לעשות, כי היה כבר קרוב לשבת והיא לא יכולה להישאר שם כי זה מסוכן לדודה שלי החולה. לכן היא עברה לדודים שלי שגרים מולנו.
בשבת בערב היא עדיין לא הרגישה טוב ונשמה לא כל כך טוב. היא לא הסכימה ללכת לבית חולים. כל הסעודה אמא ואחים שלי ניסו לשכנע אותה שתלך. אחרי כמה זמן הזמנו אמבולנס ישר לבית החולים הדסה עין כרם ודודה שלי נסעה איתה.
ביום שני בערב היה סוכות וסבתא הייתה עדיין בבית חולים. אנחנו ניסינו לשמח אותה ככל יכולתנו, שתצליח קצת לשמוח בחג. הכנתי לה שלטים ושרשרת של סוכות ותלו לה בחדר בבית חולים.
אחרי שבוע שהיא הייתה בבית חולים, הגיעה שוב שבת. החלטנו שההוריםררררים שלי יסעו להיות בשבת עם סבתא כדי לשמח אותה ולהיות אתה.
אחים שלי ואני הלכנו לאכול אצל הדודים. בבוקר, אח שלי הלך לאכול אצל אחותי, אבל כשהגיע לשם הוא גילה שהם לא בבית. חשבנו שאולי הם הלכו ללדת, למרות שזה היה שבועיים לפני התאריך. בערב שבת ראינו את אחותי והיא הרגישה מצוין. לא ידענו מה באמת קרה וכל השבת היינו במתח אם היא באמת ילדה או לא.
במוצאי שבת אמא התקשרה ואמרה שב”ה מתוך כל הדאגה שלנו עם סבתא, לפחות יש משהו משמח והוא – שאחותי ילדה בן! אמא סיפרה שהיא נסעה לבית חולים במונית ביקור חולים והצליחה ב”ה לעזור לאחותי בלידה.
כולנו התרגשנו מאד, אבל מיד שאלנו בדאגה “ומה עם סבתא?”
אמא ענתה בעצבות שהמצב ממש לא קל, היא לא נושמת טוב וצריך הרבה תפילות. אמרנו שני ספרי תהילים יחד עם הדודים שלנו ועדיין אמרנו לעצמנו ‘לפחות יש משהו משמח- שאחותנו ילדה’.
בשמחת תורה דודי אמר לאמא שלי ללכת עם טלפון בשקית, כי המצב של סבתא מאוד קשה ואולי הוא יהיה צריך להחליט על דברים קריטיים והוא רוצה להחליט איתה. במוצאי שמחת תורה נשארתי בבית הכנסת להקפות שניות, ואז באמצע אחיות שלי באו לקרוא לנו הביתה ואמרו שלצערנו הרב, סבתא שלי האהובה והיקרה נפטרה. היינו מאוד עצובים והיה לנו מאוד קשה, אך עדיין אמרנו לעצמנו ‘לפחות יש משהו משמח שאחותנו ילדה’. אחרי שבוע, בשבת, היה ברית- ויקרא שמו בישראל דוד. הברית הייתה בשבת של השבעה וזה היה מורכב!
מאז עברו כ-5 חודשים והגעגועים לסבתא גדולים .
קשה להיזכר במה שסבתא הייתה עושה אתנו, היא היתה מקשיבה לנו בנחת, פותרת לנו בעיות ועוזרת לנו. היא היתה לוקחת אותנו לשחק בגן השעשועים מתנדנדת אתנו, מאכילה אותנו ושרה לנו שירים.
היא היתה משכיבה אותי לישון ועושה לי מאסג’ בגב כדי להרגיע אותי.
סבתא היתה מרבה בתפילות ובקריאת תהילים ואני מתפללת שתהיה תחיית המתים ואפגוש שוב את סבתא.
