היו היה…”אני לא יודע. הזיכרון שלי מטושטש. מה שאני כן זוכר, כלום. רגע. תן לי שניה לבדוק את הזיכרון שלי.
אני זוכר שאני צריך לגמור את כל זה… ,אבל לפני שאני גומר אותו, אני צריך להתחיל אותו. אני צריך לסיים את כל הסיפור הזה בבדיוק 500 מילים”. קול אחר שאל, “מי מדבר?”
ישרא ענה לקול, “זה אני ישרא.”
ואז ישרא הבין הרי אני חושב. כנראה, אני מדבר אל עצמי. בא נקרא לקול הזה, “בובו”. הוא נראה כמו קוף שקוף. אז קצת קשה למצוא אותו. אבל אני יודע שהוא גר בראש שלי. והוא אחראי על הזיכרונות שלי ועל ארגון הסיפור.
“בא נתחיל את הסיפור. אמר בובו, רגע, אני צריך חטיף, אני רעב. אולי נאכל שוקולד?” “בובו, לא את השוקולד הזה, זה לאפיה! אוי ווי, הסיפור הזה כמעט נגמר לפני שהתחלנו, אנחנו כבר ב-123 מילים! בובו, תמצא את הסיפור לפני שהוא נגמר!”
קודם כל, צריכים לדעת איך עושים סיפור. בובו, אני חושב שיש איפשהו באחד מהמדפים .
“כן ישרא! אוף!” בובו החליק על זיכרון מימי הילדות כשאחיו הגדול של ישרא נתן לו בוקס. כל המדפים עם זיכרונות נפלו “ישרא,” בובו אמר בקול רועד, “אני לא מוצא את הסיפור! הנה, מצאתי כדור, בא לשחק כדורסל!”
“בובו, תתרכז!”
“אוקי, אוקי. איפה היינו?”
“צריכים למצוא את הסיפור יא טיפש!”
“למי אתה קורא טיפש?”
“אה, שאלה טובה…”
“אפשר לשחק כדורסל?”
“לא עכשיו!!!”
“אז מה אתה רוצה שאני אעשה?”
“למצוא את הסיפור! לך תמצא את הסיפור! מהר!”
בובו חיפש בערמות של זיכרונות מסביבו, ופתאום צעק, “מצאתי!”
“מה מצאת?”
“את דמות המרכזית של הסיפור שלנו”
“מי?”
“דרקון בשם ברוך”.
“נשמע לי כדרקון עם כיפה.”
“כן, הוא עבר גיור דרך הרפורמות. יש לו סבא יהודי”
“מה זה קשור עכשיו?” ישרא שאל בכעס. “איך דרקון קשור לסיפור שלנו על הרב קוק?”
בובו השיב, “לא יודע, פשוט מצאתי את זה, חשבתי שזה יסתדר. אחלה עלילה.”
הוא לא מצא כלום בכל הערמה, ואז ישרא אמר לו, “אני חושב שיש כפתור אדום שאם תלחץ על זה, כל הזכירונות מיד מסתדרים במקום. מהר תלחץ אליו לפני שנגמר לנו המילים!
בובו חיפש מהר בתוך הערמות של הזכירונות, וראה משהו אדום זוהר. הוא לחץ עליו ואמר: “מצאתי!” . ישרא אמר לו בזעם, “זה הכובע כבאי שלי, ואתה הורס אותו בובו, תפסיק ללחוץ עליו!” בובו אמר בביישנות, “אופס,” והפסיק ללחוץ על כובע הכבאי.
“בובו, אין לי זמן למשחקים! לך תמצא את החלקים של הסיפור עכשיו. עוד מעט מסתיים הסיפור ועוד לא התחלנו!”
“עוד מעט נגמר הסיפור והכל עוד מבולגן, מה אעשה?”. בובו צעק בקול גדול. “אין שום יאוש, אין שום יאוש, אין שום יאוש בעולם כלל…” ואז בובו התחיל לרקוד, מחה כפיים והרים את הידיים לשמיים. ישרא צעק אליו, “תמצא את הכפתור האדום! אנו צריכים לסדר את הזיכרונות כדי למצוא את כל חלקי הסיפור עבור המטלה שלי! מה אני אעשה אם אגיע לבית הספר בלי המטלה?” ישרא נאנח בעייפות. אבל מי שלא היה עייף, היה בובו שרקד בשמחה במעגלים מסביב להערמות זיכרונות לא מסודרות.
בובו המשיך לשיר, “אין שום יאוש בעולם כלל!”
ישרא אמר, “אין לנו תקווה, בכלל לא נגמור את הסיפור בקצב הזה. תפסיק כבר!”
בובו השיב, “אוקי, אני מפסיק, אבל תתעודד, עכשיו יש לנו סיפור עם 500 מילים.”
