נזכרתי בילדותי, נולדתי במרוקו בעיר קטנה ורחוקה, הורי היו עניים ממש! אפילו לא למדתי בבית הספר, למדתי עם אבי – כיוון שלא היה כסף.
אבי ואני ישבנו ללמוד תורה, לפתע נשמעו בדלת דפיקות “פתחו פתחו”! נבהלתי ,הורי הרגיעו אותי, “אל דאגה בני!” בעודם מרגיעים אותי נפרצה הדלת, בפתח עמדו השוטרים: “אהה… שמענו שאתם עסוקים בתורה שלכם.. ” אבי קפץ בבהלה: “אנחנו כלל לא לומדים תורה!” אחרי חיפושים רבים מצא השוטר את הגמרא של אבא. השוטר לא עשה דבר. “הפעם ניצלתם, בפעם הבאה תגיעו היישר לשלטונות חחחח!” צחק השוטר, ויצא בטריקה מהבית.
ימים עברו, החלטנו חבריי ואני להיפגש במערה שלנו, כדי להמשיך את לימוד התורה, יוסי הביא גמרא ופנס.
למדנו בהתלהבות והיינו שקועים בלימוד מעמיק. לפתע שמענו צעדים שהולכים ומתקרבים. שמרנו על שקט, מוישל’ה שלף את המשחק “חמש אבנים”, והתחלנו במשחק כפול- יוסל’ה הטמין מהר את הגמרא במחבוא. “יש הם לא הבחינו בנו” אמר דני, הצעדים הלכו והתרחקו מאתנו. והודנו לה’ הטוב שהציל אותנו.
סיימנו את הלימוד , חזרנו הביתה נרגשים ונסערים. באותו לילה חלמתי חלום מרגש במיוחד. שאנחנו עולים לארץ ישראל. כשהתעוררתי הבנתי שזה חלום. ניגשתי לאבא ושיתפתי אותו במשאלה שלי לעלות לארץ ישראל. התשובה של אבא איכזבה אותי מעט. “זה מסובך במיוחד בני”, הוא אמר. “אתה יודע שכדי להגיע לארץ ישראל צריך כסף רב ויש סיכונים רבים. אבל אני בשלי – “חייבים לעלות לארץ ישראל”!
סיכמתי עם חברי מוישל’ה, שנאסוף תרומות להגשים את המשאלה שלנו לעלות לא”י למרות הקשיים. כששמעו חבריי את התכנית הם גיחכו, ” אתם לא תצליחו, זה חלום דמיוני”. אך אנחנו ענינו להם- “אנחנו מוכנים לצעוד גם עד ארץ ישראל”! עד הנמל זה בהחלט משימה אפשרית, ומשם עם הכסף שאספנו נפליג באוניה. הוריי לא ידעו שאנחנו מתכוונים לצעוד עד הנמל. וכששיתפנו אותם בתכנית, אמרו שלצעוד עד הנמל זה ממש מסוכן!
התחלנו בצעדה. בהגיענו לנמל, הגיע שלב התשלום- נאמר לנו שעל כל איש שעולה לספינה עליו לשלם 100 רובל. הלכתי לבשר את הבשורה למשפחתי. הורי בדקו כמה כסף יש בידינו וראו שהכסף מספיק כדי לעלות לסיפון. היה זה נס גדול! ואני נשמתי לרווחה. עלינו לספינה בשמחה ובהתרגשות גדולה. , בספינה היה מאד צפוף ובקושי היה מקום.
בדרך התחילה סערה שהיינו צריכים להיכנס לבטן הספינה, כדי שהספינה לא תשקע בים. לאחר יממה בספינה הסערה הפסיקה והים נרגע. במשך ההפלגה התפללנו שההפלגה תהיה בטוחה. גם תפילין הנחנו בסתר, כי הגויים הסתובבו סביבנו.
לאחר מספר ימים רב החובל שהיה אחראי על הספינה הודיע לכולם , שמתקרבת סירת בקרה שתבדוק האם הספינה פועלת כראוי, ולא נפגעה מהסערה. לאחר כחמש דקות הסירה הגיעה ובדקה שהספינה כשירה להפלגה. ברוך ה’ הספינה שלנו עברה את הבדיקה בהצלחה, והמשכנו קדימה לארץ ישראל.
למחרת, כשהשמש זרחה, ראינו באופק את ארץ ישראל, ארץ הקודש. כל המשפחות בכו מרוב אושר ושמחה, בחוף חיכו לנו משאיות גדולות שנועדו לקחת אותנו למעברה בירושלים. עלינו על המשאיות, היה צפוף כמו בספינה, אבל לנו לא הפריע שום דבר, העיקר להגיע לירושלים!
כיום, אני בן 20 והורי זצ”ל כבר נפטרו לפני שנים. מתוקף תפקידי כרב בית דין השתתפתי בכנס רבנים, שדנו בעלייה לארץ ישראל . תוך כדי השיח בין הרבנים חלפו בעיני המראות וכל המסע שלי הפרטי לארץ.. “היינו כחולמים…!”
