רישיון לגלידה
שושנה נעלמה לפינה והשקט שהשתרר ברחוב
התחיל לשעמם את קופיקו. הוא הביט מסביב ולא
הבחין בדבר הדורש את התערבות המשטרה. כל
האנשים חצו את הכביש רק במעבר החציה. המכוניות
נסעו כשברמזור דלק האור הירוק , נעצרו כשהוא
התחלף לאדום. אפילו ילדי בית הספר יצאו עכשיו.
לפתע הבחין קופיקו באברום ודבי יוצאים מהקניון
ומשוחחים. שניהם נראו שקועים בשיחה והם צחקו
בקול. “למה הם שמחים כל כך?” חשב קופיקו. “האם זה רק מפני
ששושנה אשתו של אברום ואמו של דבי עסוקה כעת
במשקפים שלה והניחה להם קצת? או אולי הגלידה
שהם מלקקים עכשיו היא שמשמחת את לבם ולשונם?
איך בה לי לשגע אותם… יש לי רעיון!” חייך קופיקו
לעצמו והתקדם לעברם.
“אתה! “הצביע קופיקו לעברו של אברום.
“כן ,כן, אתה עם הגלידה גש אלי מיד!”
“מה עשיתי?”
“אתה באמת לא יודע מה עשית?” אמר קופיקו בקול קשוח.
“מיד אספר לך מה עשית. תן לי רישיון בבקשה.”
“איזה רישיון?” שאל אברום.
“רישיון לאכל גלידה ברחוב. מה אתה חושב, אדוני? כל
אחד יאכל כאן בלי רישיון?”
“אני לא ידעתי שצריך רישיון כדי לאכל גלידה ברחוב” אמר אברום.
מה אתה חושב, אדוני? כל אחד יאכל כאן גלידה בלי רישיון?”
“אתה ידעת את זה, דובי?”
“לא, לא ידעתי”, ענה דובי בלחש.
“זאת אומרת שגם אתה אוכל ברחוב גלידה בלי רישיון,” אמר קופיקו בפרצוף רציני. הוא הוציא
מכיסו קופסת פלסטיק שחורה עם חוט שניראה כמו אנטנה וקרא בקול: “כל הניידות, שימו לב! תפסתי שני
עבריינים שאוכלים גלידה באמצע הרחוב בלי רישיון.
בינתים אני מסתדר איתם אבל אם הם יעשו בעיות אקרא לכם לעזרה.”
“ואו, הסתבכנו”, אמר אברום. “אני מתקשר לשושנה”.
“אתה לא מתקשר לאף אחד”, אמר קופיקו.
“אז מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו?” שאל אברום.
“תקשיבו טוב, שניכם”, אמר קופיקו, מתאפק בכל
כוחו לא לפרוץ בצחוק. “יש לכם מזל שהשוטר שתפס
אתכם זה אני.
