גנבת או לא?!

בס”ד

שם הסיפור: גנבת או לא?!

כתבה: אלישבע שורץ

 בית ספר: ממ”ד תורני אחי”ה

יישוב: אבני חפץ

שלום קוראים לי טליה לוי ואני גרה בירושלים, יש לי 6 אחים ואחיין.

 אני לומדת בבית ספר “מוסדות חיים” ואני בכיתה ה’2.

הסיפור שלי מתחיל ביום שני לפני כחודש. כל בוקר אני קמה מוקדם ומגיעה לבית ספר בזמן אבל באותו היום, כשהתעוררתי, לא חשתי בטוב. אימי הציעה שאלך קצת לנוח והיא תעיר אותי עוד 10 דקות. כעבור 10 דקות אימי העירה אותי, התארגנתי במהירות, ורצתי לבית-הספר.

בשיעור השלישי, שיעור ספורט, שוב לא חשתי בטוב. ניגשתי למורה לספורט וביקשתי להישאר בכיתה ולנוח בזמן שהם יצאו לשחק והמורה אישרה לי. הבנות יצאו, ואני נחתי בכיתה. לאחר זמן מה, יצאתי מהכיתה לשתות בברזיה. כשסיימתי חשבתי ששמעתי רשרוש מכיוון הכיתה, אך לא התייחסתי לכך וחזרתי לכיתה.

בסיום השיעור, הבנות חזרו לכיתה, ולפתע צופיה, ילדה מהכיתה, צעקה: “איפה הרב קו שלי? הנחתי אותו על השולחן ועכשיו הוא לא פה”. בנות הכיתה התקבצו לידה ועזרו לה לחפש את הכרטיס. הם בדקו בתיק, מתחת לשולחנות, הפכו את הכיתה אבל לא מצאו כלום. צופיה פתאום הסתכלה עלי, ואמרה: “טליה, אולי את נגעת לי ברב קו?” לא הבנתי מה היא רוצה ממני, ועניתי לה בנמנום “צופיה, אני לא נגעתי לך בכרטיס, אולי הוא בכלל מתחת לשולחן או בתיק שלך ולא חיפשת טוב”. “ואולי את פשוט לקחת לי אותו ושמת אותו בתיק שלך?!” צופיה אמרה.  נפגעתי מאד מהמבטים של כולן ומהחשד, לא הבנתי למה היא לא מאמינה לי, רק בגלל שאני הייתי לבד בכיתה היא חושדת בי?! יצאתי בוכה מהכיתה והלכתי לשטוף את הפנים. אחר כך ניגשתי למורה וסיפרתי לה בבכי שהבנות חושדות בי, המורה הקשיבה ואמרה שאלך לקרוא לצופיה. כשקראתי לצופיה היא לחשה: “איזה מלשנית ובכיינית את, בסך הכול רק אמרתי שאני חושדת בך, מה את נעלבת?!”

לאחר השיחה עם המורה, עלה לי רעיון, איך לגלות מי גנבה לצופיה את הכרטיס. התגברתי על הדברים המעליבים שאמרה לי, וניגשתי אל צופיה ואמרתי לה: “צופיה, אני לא לקחתי לך את הרב קו, אבל אולי נלך למנהלת ונבקש להסתכל במצלמות שמותקנות בבית הספר, ונראה אם מישהו נגע בדברים שלך”. ואכן, כשפנינו למורה היא אמרה לנו: “מכיוון שזה להשכנת שלום, אני מרשה לכן ללכת”. לא התמהמנו, וניגשנו למנהלת. סיפרנו לה מה קרה, וביקשנו לבדוק את הצילומים במצלמות מאותו היום. המנהלת אישרה לנו וראינו את הצילומים. בתחילה, לא קרה כלום, אבל פתאום  ראינו ילדה מכיתה ג’2 נכנסת לכיתה, לוקחת את הכרטיס של צופיה ובורחת. היינו המומות, ברגע אחד הכול הובן.

ניגשנו לכיתה ג’2 וביקשנו לדבר עם הילדה שראינו במצלמות. הילדה בהתחלה לא הבינה למה קראנו לה, אך ראינו שהיא קצת פוחדת. ביקשנו ממנה להביא את הכרטיס של צופיה. הילדה הכחישה בהתחלה, אך לבסוף הודתה שלקחה אותו והחזירה לצופיה תוך בכי והתנצלות. אנחנו רק אמרנו לה, שלא לוקחים בלי רשות למישהו דבר יקר לו, ואם היא רוצה משהו או עזרה היא יכולה לבקש. כשחזרנו לכיתה, צופיה ביקשה לומר לפני כולן משהו, היא התנצלה שחשדה בי לשווא והעליבה אותי בפני כולן. היא גם הודתה לי שמצאנו בזכותי את הכרטיס.

כאן מסתיים הסיפור, שאני וצופיה השכלנו ולמדנו, שלא צריך לחשוד בכשרים, ולהאמין אחד לשני.

מקווה שגם אתם למדתם זאת.