שם הסיפור: שחור לבן ואימוץ קטן
כתבה: יעלה י.ז.
ביה”ס: ממ”ד תורני אחי”ה
יישוב: אבני חפץ
ביום השלישי לבית הספר מתחוללת מהומה בכיתה ב’, כולם צוחקות ומלגלגות על נטע-אור שהיא כוכבת הסיפור שלנו בעצם.
נטע-אור היא ילדה חדשה, נמוכה, אתיופית, עם שיער מתולתל וקצר.
בכל מקום שעברה משכה תשומת לב, זה ממש הכעיס אותה, אבל הדבר שהכי הכעיס אותה שכולם יודעים שהיא מאומצת, ואיך יודעים זאת? כל משפחתה עם צבע עור לבן ורק היא עם צבע עור כהה.
באמצע השיעור נטע-אור עשתה את עצמה חולה, המורה אמרה לה להתקשר לאימה מהמזכירות.
שמרית אימה המאמצת הבינה מה קרה ומיד באה לאסוף אותה. כשנטע-אור ואימה שמרית הגיעו לביתם, נטע-אור הזילה דמעה ,אימה הבינה ושאלה אותה: “למה את מזילה דמעות? את הרי יודעת שאת יפה ביותר, כי את מיוחדת, זאת את”.
נטע-אור צעקה: “את אומרת את זה כי את אוהבת אותי! ואת בכלל לא אמא שלי! ואם לא היית מאמצת אותי אולי כל חיי היו טובים יותר”.
שמרית יצאה מחדרה של נטע-אור עצובה ופגועה.
ובחדר נטע-אור ישבה וחשבה על איך שהיא דיברה, כי בכל זאת היא מאמצת אותה מגיל שלוש וחצי, היא גם חשבה על זה שמעליבים אותה בכיתה, היא מבינה איך אימה מרגישה, אז להעליב מישהו שבאמת יקר לנו?
“לא!” צעקה נטע-אור, קמה, ניגבה את הדמעות בשמלתה, פתחה את דלת חדרה, רצה וצעקה “אמא!”
שימרית נבהלה כל כך ומיהרה לשאול מה קרה, נטע-אור צחקה ואמרה: “לא קרה כלום! חוץ מזה שיש לי שלושה דברים להגיד לך.”
“מה?” שמרית שאלה.
נטע חייכה חיוך מתוק ואמרה “1, האם תסלחי לי?” שמרית קטעה את נטע-אור והשיבה:” כן אחד ברור,”
נטע-אור המשיכה בחיוך ” 2 איך צבע העור שלי כהה ושלך בהיר?…. ו3. אני אוהבת אותך.”
שמרית חיבקה את בתה נטע-אור חיבוק גדול שמסביר כמעט את הכל ואמרה שמרית: “ככה נולדנו אנחנו וככה את נולדת שחורה ויפה אנחנו בחרנו בך בגלל מי שאת”.
נטע הסמיקה וחיבקה חיבוק דוב את שמרית שוב, אבל אז נזכרה שמחר צריכה לחזור לבית הספר ולא סיפרה לאימה שמרית מה קורה בבית הספר בכל יום .
למרות ששמרית ידעה מה קורה בבית הספר ואיך חברותיה מתנהגות אליה אבל היא ידעה שיום יגיע ונטע-אור תאמין ותאהב את עצמה.
בערב נטע הלכה לישון אבל בלילה היא לא הצליחה להירדם, לא מהתרגשות כמו ביום הראשון ללימודים אלא מתוך פחד, היא פחדה שיצחקו עליה שוב מחר, אבל מרוב שהייתה כבר עייפה והשעה הייתה מאוחרת היא נרדמה.
למחרת קמה בחוסר רצון ללכת לבית הספר אבל שמרית אמא שלה לא הסכימה שתישאר בבית.
נטע-אור הלכה לבית הספר מפוחדת אבל אז נזכרה בדברי אימה המאמצת – שמרית.
כשנכנסה לכיתה כל הבנות התחילו לצחוק ולקרוא לה בשמות גנאי, כמו: “המוזרה” “השחורה” “המכוערת” וכדומה.
היא נעלבה!
לאחר כמה שניות צעקה נטע-אור “דיי!!!, אני לא מכוערת, ובטח שלא מוזרה! תפסיקו! זה מעליב, זה לא נחמד ולא נעים, אם היו אומרים לכם גם כאלה דברים איך הייתם מרגישים,?” נטע-אור לא דיברה עברית מושלם אבל הפעם היא דיברה נהדר, כל הבנות שתקו וחשבו לעצמן איך זה מרגיש שאומרים לך כל מיני מילים שאפשר להגיד שלשמוע אותן זה פחות נעים. זה לא היה כל כך כיף לדמיין את זה אבל בשבילן זה היה רק דמיון, ואצל נטע זה היה מציאות.
הן הבינו שהן לא היו צריכות להעליב, וכל בת ביקשה סליחה. נטע-אור היססה לסלוח אבל היא סלחה. הבנות חיבקו את נטע והחליטו שצריך להפיץ שכולם שווים. בסוף היום הבנות הכינו שלטים שכולם שווים ותלו אותם בבית הספר.
ומאותו היום, בבית הספר הפכו להיות כיתות שוות והוגנות שמקבלות כל אחד ואחד
כי כל אחד הוא מיוחד.
