שם הסיפור: ים שאין לו חוף כתבה: טוהר פרקש כיתה ו’ בנות
בית הספר: ממ”ד תורני אחי”ה אבני חפץ
סוג הסיפור: כללי
הכאב צרב את עיניה של נהרה בכל פעם שנזכרה בכך. לא קל היה לה לשרוד את המכה שקבלה לפני שבעה ימים. בראשה עלתה מילה אחת: אמא. ואחריה, שטף של זיכרונות שהקשו עליה לנשום, כי כך זה בפרידות. היא לא האמינה שלא תוכל לראות יותר את אמה והרגישה כי לקחו ממנה את הדבר היקר לה ביותר. מאז, היו רגעים שבהם בכתה ללא שליטה ורגעים שבהם מוחה היה מחוסר כל מחשבה.
כמה מוזר הוא האבל…
אביה של נהרה, עודד, שמע את קול בכייה של בתו היחידה ונתמלא צער עמוק, הוא רצה לנחם אותה אך לא ידע כיצד.
-מחר היום הראשון ללימודים- נזכרה נהרה.
-איך אוכל ללכת לבית הספר ככה? אני לא מסוגלת להתרכז בדבר מלבד הכאב…, לפחות אדל תוכל לעזור לי להתגבר…-
אדל הייתה חברתה הטובה ביותר של נהרה, אם כי בזמן האחרון, הן לא דברו הרבה. -היא בטח נהנית מהחופש, אני לא רוצה להכביד ולהעציב אותה- חשבה נהרה ונשכבה במיטתה, בלי שידעה שהיום למחרת עומד להיות קשה משחשבה…
הבוקר הגיע מהר, קריר ואפלולי. נהרה התארגנה לבית הספר, סרקה את שיערה הבלונדיני, שטפה את פניה, הביטה בתמונה של אמה ויצאה מהבית.
נהרה עברה במסדרונות הארוכים, פתחה את דלת כיתתה ונכנסה. היא רצתה להתיישב במקומה אך לפתע גילתה שהוא תפוס. במקום הקבוע שלה, ליד אדל, ישבה ילדה שנהרה לא זיהתה, עם עיניים כחולות ושיער חום כהה.
” אדל?” שאלה נהרה, משום שאדל לבשה בגדים שונים משזכרה.
”תזכירי לי מי את?” שאלה אדל בקול מתנשא שלא הלם אותה.
” מה זאת אומרת מי אני?!, אני החברה הכי טובה שלך!” אמרה נהרה, והתחילה להרגיש כאילו רעל מתפשט בגופה.
”אני החברה הכי טובה שלה!” אמרה הילדה שנהרה לא הכירה.
”בואי, בואי שני, נתפוס מרחק מהקרצייה הזאת” אמרה אדל. ומילותיה נכנסו לליבה של נהרה, בצורה הכי כואבת שאפשר. היא הצליחה להגיד רק: ”באמת אדל?!” ועברה לשבת ליד קרין, ילדה שלא כל כך הכירה.
נהרה הרגישה הרבה רגשות באותו זמן: כעס, אכזבה, כאב, בדידות, ובעיקר עלבון. שתי אבדות במכה…
קרין הייתה ילדה יפה עם עיניים חומות ושיער שחור מתולתל. היא התגלתה כילדה מאוד נחמדה שכיף לדבר איתה, והפכה לחברת נפש קרובה מאוד של נהרה, אך עדיין נהרה התגעגעה מאוד לאדל; לא לאדל המתנשאת, לאדל חברתה הטובה ביותר. התגעגעה מאוד כשם שנפגעה מאוד. אמנם נהרה שחקה עם קרין, הן צחקו ביחד, אכלו ביחד…
אבל נהרה תמיד הרגישה צביטה בלב בכל פעם שראתה את אדל.
ימים ארוכים חלפו, הכאב הפך לזיכרון, אך הגעגוע נמשך…
בוקר בהיר אחד, אדל נכנסה אל הכיתה, ניגשה לנהרה ואמרה לה: ”אני יכולה לדבר איתך?” הפעם לא בקול המתנשא, וגם בגדייה השתנו.
”כן” אמרה נהרה, מופתעת. מאז מה שקרה, אדל לא דברה איתה אפילו פעם אחת.
הן הלכו לפינה שקטה ואז אדל אמרה לנהרה מילים שהפתיעו אותה עוד יותר:
”אני רוצה לבקש ממך סליחה, התנהגתי בצורה נוראית כלפייך, תוכלי לסלוח לי?” אדל נראתה מושפלת, מובכת, הבדל עצום מן היום ההוא שבו פגעה בנהרה.
נהרה הססה לרגע. היא חשבה על הכאב, על עוצמת המילים שפגעו בה כל כך, על הבגידה של אדל… ” אני סולחת לך” ענתה נהרה, והתכוונה לכך. אולי משום שהתגעגעה, ואולי מפני שהאמינה שאין דבר כזה, ‘ים שאין לו חוף’.
