השואה בתוניס
זהו סיפור על עליה, גבורה ועל אמונה גדולה. גם כאשר הדרך לארץ ישראל רחוקה מתמיד.
תמיד רציתי לשאול את סבתא איך היו החיים בילדותה? אך, סבתא תמיד הייתה עסוקה והיה נראה שלא רצתה לבזבז את הזמן שלה על מילים במקום מעשים…
הפעם היה נראה שהיא במצב רוח טוב ולכן העזתי לשאול: סבתא, איך היו החיים שהיית בת גילי? את זוכרת את החיים בתוניס? שאלתי, וסבתא בהתחלה לא דיברה והרימה ידיים לשמיים, הסתכלה למעלה אל השמיים היפים והשיבה: “אך יא בינתי איזה חיים היו לנו עד שהגיעו הגרמנים”. סבתא מיד הפסיקה לדבר וזלגה לה דמעה על הלחי. ביקשתי מסבתא שתמשיך לספר לי עוד על מה שקרה בילדותה בתוניס כאשר הנאצים הגיעו. סבתא התיישבה על הכורסא ואמרה לי: “ביום אחד בהיר ב- 14.11.1942 הגיעו הנאצים לתוניסיה. מאז החיים השתנו, חיינו בפחד גדול וכל הגברים נדרשו להביא את כלי העבודה שלהם ולהתאסף ברחבה של בית הכנסת.” הקול של סבתא הפך להיות חלש יותר ועצוב יותר, והיה נראה שהזיכרונות מקשים על סבתא. היא המשיכה לספר: “אבל, את יודעת שבזמן שהגברים נלקחו לעבודות בגבול, אנחנו הנשים גם נלקחנו. שאלו אותנו האם אנחנו מעוניינות לתפור לחיילים הגרמנים נעליים, מדים, כפתורים, חגורות ואפילו לבשל להם אוכל?. ואז, שאלתי את סבתא: “סבתא, למה לא ברחת?” וסבתא ענתה: “לאן אני אברח? הכרתי רק את השכונה שלי “נאבל” וגם אם רציתי היה לי טלאי צהוב שאותו אי אפשר היה להסתיר”. הרגשתי את העצב של סבתא והתווסף לי כעס בלב על שמשפחתי הייתה צריכה לעבור משהו כזה נורא. אמרתי לסבתא: “סבתא ממש עצוב לי שסבא נפטר בגיל צעיר ולא הספקתי להכיר אותו”. סבתא ליטפה אותי וחייכה וניסתה לעודד. סבתא הוסיפה: ” את יודעת נכדתי, סבא שלך היה איש צדיק, הוא לא וויתר על הזכות לעלות לארץ ישראל. אפילו אחרי כל העינויים והעבודה הקשה אצל הגרמנים. הציעו לנו לעבור לצרפת וזה היה צריך להיות יותר קל אבל חלמנו והבנו שאין מקום יותר טוב ובטוח ליהודים מאשר ארץ ישראל”. שנינו חייכנו ואז סבתא שלי נזכרה ואמרה: “טוב יא בינתי מספיק לדבר את צריכה לאכול אוכל שלא תהיי רעבה, בואי הכנתי קוסקוס טעים במיוחד בשבילך”. חיבקתי את סבתא והלכתי לשבת לאכול.
