אני שמח שכולכם הגעתם אמר ילד שגילו בערך 11, עם חיוך על פניו. ועיניו הסתכלו לכל מקום שהם רק יכלו. מולו עמדו כיסאות, שעליהם ישבו שני בנים בגילו.
הילד הראשון, מצד ימין-היה גבוה, ולבושו היה מוזר! חולצה שחורה עם הספרה 112. כן, הרבה ילדים בגילו הולכים כך. הילד השני היה נראה מתוסכל. למרות שהיה כתוב במודעה לבוא עם מצב רוח שמח.
זה בטוח לא מה שהילד ציפה לו. למעשה, אלו כל הבנים שבאו.
“טוב, אז כמו שקראתם במודעה…”-התחיל הילד הגאון לומר,
אתם הגעתם לכאן כדי לראות איך הילד הראשון בעולם פיתח מחשב – לבדו ובעצמו”.
הגאון הצביע על מדף שבו היה נמצא דבר מכוסה בבד ישן. הילד הגבוה התבונן בסקרנות, .
“וואו!! זה המחשב??” שאל הילד הגבוה .
הגאון עם חיוך על פניו הנהן בראשו, וחיכה לדברי הילד המתוסכל והשקט . אבל כפי הנראה, הוא לא כל כך מיהר לומר משהו, כאילו לא אכפת לו בכלל.
“אז, עכשיו הוא שלי?” שאל הגבוה.
הגאון הסתכל עליו באופן מוזר . “מה..? למה אתה חושב שאני אתן לך אותו “.
בחדר נהיה שקט. המתוסכל לא דיבר, הילד הגבוה נשען על ידיו. והגאון שיחק עם אצבעותיו והסתכל ימינה.
כך עברו כמה דקות, אף אחד לא הוציא מפיו קול.
לפתע נשמעה שאלה בחדר .
“אני יכול לגעת במחשב??” – הגאון התבונן, כדי לראות מי שאל זאת, התשובה הייתה ברורה . כן, זה היה הילד השקט !”
הילד הגבוה, מיהר לקפוץ מהכיסא, ורץ למדף שבו הונח המחשב. הוא חייך חיוך רחב ובזמן שעצר מול הגאון, הניף את ידיו למדף, ותפס את הדבר שהיה מתחת לבד הסגול. יד אחת תפסה את המחשב, והשנייה בשיא המהירות הניפה את חתיכת הבד הסגול.
הנה! הטכנולוגיה הנוצצת! אמר הילד השקט בהתלהבות ובשמחה, בעיניו המחשב היה נראה מהמם צבעוני ויפיפה, כל כך .
.כן! הוא כזה.” ענה לו הגאון. “וכולו הוא רק שלי!!”
” לא-לא-לא. אתה כבר הסכמת לתת לי אותו !” אמר הילד הגבוה
וחיבק עם ידיו את המחשב, כדי להראות שהוא לא רוצה להחזירו לגאון בחזרה.
הגאון כעס, התקרב לילד הגבוה וצעק . ” אני יצרתי את המחשב הזה!”
לפתע נשמע, רעש מהצד. ומישהו התקרב מאחור. שני הבנים עצרו ולא האמינו- היה זה הילד השקט
“אתם יכולים פשוט למכור אותו, ולקנות שני חדשים.” אמר .
הגאון חשב שזו הצעה לא רעה וביקש משני הילדים לחכות למחר ולגלות מה החליט לעשות…
