החברים ותיבת האוצר

הַחֲבֵרִים וְתֵבַת הָאוֹצָר

הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ מַתְחִיל בִּשְׁכוּנָה קְטַנָּה שֶׁבָּהּ הִתְגּוֹרְרוּ בִּשְׁכוּנוֹת זוֹ לְזוֹ נָוֵה, גֶּפֶן, תָּמָר, נָדָב וְנֹעָה.

הֵם הָיוּ חֲבֵרִים מְאֹד טוֹבִים שֶׁמְּשַׂחֲקִים יַחְדָּיו כָּל יוֹם.

יוֹם אֶחָד הֵם יָצְאוּ לְשַׂחֵק מוּל בֵּיתָם וּפִתְאוֹם נִתְקְלוּ בְּבַקְבּוּק שָׁקוּף עִם פֶּתֶק בְּתוֹכוֹ, הֵם שָׁלְפוּ אֶת הַפֶּתֶק וְגִלּוּ לְתַדְהֵמָתָם מַפַּת אוֹצָר. כֵּן, כֵּן מַפַּת אוֹצָר אֲמִתִּית.

הַחֲבֵרִים הֶחֱלִיטוּ לְחַפֵּשׂ אֶת הָאוֹצָר הֵם הָלְכוּ וְהָלְכוּ עַד שֶׁלְּפֶתַע הִגִּיעוּ לִמְעָרָה סוֹדִית. הֵם הִתְחִילוּ לָלֶכֶת וְהִתְקַדְּמוּ הַרְבֵּה. כְּשֶׁרָאוּ אֶת הַדֶּרֶךְ מִתְפַּצֶּלֶת כָּל אֶחָד מֵהַחֲבֵרִים הִצִּיעַ לָלֶכֶת לְכִוּוּן אַחֵר.

נֹעָה חָשְׁשָׁה קְצָת וְאָמְרָה: “אוּלַי כְּדַאי שֶׁנַּחֲזֹר לִכְנִיסַת הַמְּעָרָה, נִסְתַּכֵּל שׁוּב בַּמַּפָּה כְּדֵי לָדַעַת לְאֵיזֶה כִּוּוּן לָלֶכֶת”.

פִּתְאוֹם הֵם רָאוּ אוֹר בּוֹהֵק, כְּזֶה שֶׁהֵם לֹא רָאוּ מֵימֵיהֶם. לְאַט לְאַט, בַּחֲשָׁשׁ, הֵם נִגְּשׁוּ אֶל הָאוֹר וְרָאוּ אֶת תֵּבַת הָאוֹצָר שֶׁנִּגְלְתָה לִפְנֵיהֶם, הֵם פָּתְחוּ אֶת הַתֵּבָה וּמָה מָצְאוּ בְּתוֹכָהּ?

דָּבָר מַדְהִים,

בְּתוֹךְ תֵּבַת הָאוֹצָר הַיְּלָדִים גִּלּוּ פְּתָקִים מְיֻחָדִים. אֵלּוּ לֹא הָיוּ פְּתָקִים רְגִילִים… הַיְּלָדִים קָרְאוּ אֶת הַפְּתָקִים. בְּכָל פֶּתֶק הֵם מָצְאוּ מִשְׁפָּט מְיֻחָד שֶׁבּוֹ יֵשׁ כְּלָל

הַמַּסְבִּיר מַהוּ הַמַּתְכּוֹן לְחַיִּים מְאֻשָּׁרִים.

כָּל יֶלֶד הֵרִים פֶּתֶק אֶחָד וְקָרָא בְּקוֹל. בְּפֶתֶק אֶחָד הָיָה כָּתוּב-אִם תְּחַיֵּךְ אֶל הָעוֹלָם הוּא יְחַיֵּךְ אֵלֶיךָ. וּבְפֶתֶק אַחֵר-אִם תַּאֲמִין שֶׁאַתָּה יָכוֹל אָז תַּצְלִיחַ!

בַּפֶּתֶק הַשְּׁלִישִׁי הָיָה כָּתוּב: תִּתְנַהֲגוּ בְּאַהֲבַת חִנָּם. כָּל מַעֲשֶׂה טוֹב שֶׁתַּעֲשׂוּ יַחֲזֹר אֲלֵיכֶם.

הַיְּלָדִים הִמְשִׁיכוּ לִקְרֹא אֶת כָּל הַפְּתָקִים וְהָיוּ מְאֻשָּׁרִים.

כְּשֶׁהַחֲבֵרִים חָזְרוּ הַבַּיְתָה הֵם סִפְּרוּ לְאַבָּא וְאִמָּא עַד כַּמָּה שֶׁהָיָה לָהֶם כֵּיף בְּטִיּוּל לְתֵבַת הָאוֹצָר.

וּמֵאָז…

נָוֵה, גֶּפֶן, נֹעָה, נָדָב וְתָמָר הִמְשִׁיכוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים וְהִתְנַהֲגוּ לְפִי הַמַּתְכּוֹן שֶׁקָּרְאוּ בִּפְתָקִים וְהָיוּ שְׂמֵחִים וּמְאֻשָּׁרִים.

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »