מְנַסִּים וּמְנַסִּים עַד שֶׁמַּצְלִיחִים
הָיוּ הָיָה פַּעַם יֶלֶד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ יְהוֹנָתָן. יְהוֹנָתָן הָיָה יֶלֶד חָכָם שֶׁאָהַב לִבְנוֹת בְּעֵץ.
כָּל פַּעַם שֶׁהוּא נִסָּה לִבְנוֹת שֻׁלְחָן וְלֹא הִצְלִיחַ יְהוֹנָתָן הָיָה עָצוּב מְאוֹד אֲבָל לֹא וִתֵּר.
כָּל בֹּקֶר יְהוֹנָתָן הָיָה קָם, אָסָף עֵצִים, לָקַח אֶת כְּלֵי הָעֲבוֹדָה, נִסָּה לְהַרְכִּיב וְלֹא הִצְלִיחַ.
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד יְהוֹנָתָן קָם בַּבֹּקֶר וְהֶחֱלִיט: “הַיּוֹם אֲנִי אַצְלִיחַ!”.
יְהוֹנָתָן פָּתַח אֶת הַמַּחְסָן, הוֹצִיא אֶת כְּלֵי הָעֲבוֹדָה וְאֶת הָעֵצִים וְהִתְחִיל לִבְנוֹת. הוּא נִסָּה וְנִסָּה, וְשׁוּב נִסָּה וְנִסָּה, עַד לְבַסּוֹף הוּא הִצְלִיחַ! יְהוֹנָתָן בָּנָה שֻׁלְחָן מֵעֵץ.
הַשֻּׁלְחָן עָמַד בְּצוּרָה יַצִּיבָה. הוּא הָיָה גָּדוֹל וְיָפֶה.
יְהוֹנָתָן קָפַץ מִשִּׂמְחָה. הוּא הָיָה מְאֻשָּׁר וְאָמַר:” אֵיזֶה כֵּיף שֶׁלֹּא וִתַּרְתִּי”.
אִמָּא וְאַבָּא הָיוּ גֵּאִים מְאוֹד. יְהוֹנָתָן הָיָה מְאֻשָּׁר וְאָמַר:” נִסִּיתִי וְנִסִּיתִי עַד שֶׁהִצְלַחְתִּי”.
