בס”ד
אחדות בכיתה
שלום קוראים לי הדס, ואני בכיתה ד’. רציתי לספר לכם על הכיתה שלי, זו כיתה ממש ממש רגילה, אבל הכיתה שלי מחוברת לכיתה ג’- זאת אומרת שאנחנו ג’-ד’. יום אחד רגיל ממש הגענו לכיתה ופתאום פרצה מריבה בין כיתה ג’ לכיתה ד’, על מה הייתה המריבה? המריבה הייתה על משחק כלשהוא – אילו בנות לצרף למשחק ואילו בנות לא לצרף. אני חשבתי לעצמי- “איזו מריבה טפשית היא”. עברו בערך עשר דקות והמורה נכנסה לכיתה, בבת אחת כל הכיתה השתתקה, המורה שאלה בת אחת על מה הייתה המריבה, והבת הסבירה לה. המורה אמרה שהיא תטפל בזה אחרי התפילה. סיימנו להתפלל והמורה התחילה לדבר, המורה שאלה את כיתה ג’ איך התחילה המריבה, לאחר מכן היא שאלה את הכיתה שלי את אותה השאלה. כיתה ג’ ענו לה וגם הכיתה שלי הסכימה איתן שכך היה: “הגענו לכיתה ורצינו לשחק כיתה ג’ לבד ללא כיתה ד’, כאשר הגיעו בנות מכיתה ד’ הן אמרו שהן לא מסכימות שנשחק לבד וכך התחילה המריבה” המורה החליטה לדבר עם כל כיתה בנפרד. לכיתה ג’ היא אמרה כך: “בנות יקרות, מה הבעיה שתצרפו את כיתה ג’ למשחק?” וכך הן ענו: “המורה, אנחנו התחלנו ורצינו לשחק לבד, מה הבעיה שנשחק פעם בכמה זמן לבד, רק אנחנו?” והמורה אמרה: “אני מצפה ממכן שתיגשו לכיתה ד’ ותגידו להן סליחה”. לאחר מכן היא שוחחה עם הכיתה שלי, ואמרה לנו כך: “בנות יקרות, אתן הבוגרות אצלי. אני רוצה שתלמדו את כיתה ג’ איך צריך להיות באחדות, ולא כל הזמן לריב, בסך הכל אנחנו כיתה אחת”. למחרת עדיין היינו בריב הטפשי הזה, וכשהמורה ראתה אותנו היא אמרה לנו: “בנות כיתה ‘ אני מבקשת ממכן להיות בוגרות ולא להיות בריב המטופש הזה” והלכה. כבר למחרת בנות כיתה ג’ הכינו לנו שלט, שהיה כתוב עליו: “סליחה, סליחה, סליחה, לא נעשה את זה שוב, מקוות שסלחן לנו, כיתה ג'”. ואנחנו באותה שניה שראינו את השלט סלחנו להן. ומאז אנחנו ממש ממש באחדות עם כיתה ג’.
מגישה: הדס טילמן, כיתה ד’ בנות.
