מבוסס על סדרת הספרים משפחת קיין – מומלץ לקרוא
אזהרה: סיפור זה הוקלט על ידי ילדה בת 12 אז עומדות להיות הרבה יציאות מקו העלילה.
שלום, אני סיידי קיין, ילדה בת 12 שמלמדת את אחי קרטר איך להילחם נגד אלים רעים, או נגד חרטומים של בית החיים. המשימה הכללית שלי היא למנוע מנחש ענקי לבלוע את השמש וכך להשמיד את כל כדור הארץ. יום טיפוסי בחייה של ילדה טיפוסית, נכון??
היום תורי ללמד את הילדים את הלחש “חדג'” שהוא הלחש האהוב עלי (רק לידיעתכם). אז קמתי בבוקר, כשהבבון שלנו, חפ’ו, ליקק לי את הפרצוף ואז קלטתי שהשעה עשר וארוחת הבוקר כמעט נגמרה, והשיעור שלי עומד להתחיל. קמתי מהמיטה ושכחתי לגמרי שמרוח לי על כל הפרצוף ריר של בבון והשיער שלי לא היה מסודר, ואני עדיין היייתי לבושה בפיג’מה. רק כשירדתי במדרגות הנוצצות קלטתי את כל זה. עליתי לחדר, שטפתי פנים וסידרתי שיער והחלפתי בגדים לפיג’מת הפשתן שלי (איזה שינוי) כדי שיהיה לי יותר נוח ללמד קסמים.
ירדתי למטה כדי לאכול, אבל האולם היה ריק. רק אחי קרטר היה שם והוא ניקה את הבלגאן שהתלמידים עשו. הוא הבחין בי כשירדתי במדרגות ואמר: איחרת. “כן, מיסטר מובן מאליו” אמרתי לו. ראיתי אותו פותח שער ומעביר פינגווינים בחזרה לקוטב. “שוב פליקס?” שאלתי. כן, הוא ענה לי, וקדימה לשיעור.
לקחתי כריך ויצאתי לשיעור. אני אנצל את הדרך לשיעור ואסביר לכם על הלחש חדג’, הלחש האהוב עלי וגם הלחש הראשון שלי. חדג’ הוא לחש פיצוץ, וקרטר כבר אמר לי מיליון פעם שלא טוב לעשות שיעור על לחש כזה. אבל אני חושבת, שהתלמידים צריכים לדעת אותו למקרה חירום.
הגעתי לכיתה וקלטתי שחלק גדול מהתלמידים לא לבוש בפיג’מות פשתן כמוני, לא הייתי רגילה לראות את רובם בלי בגדי פשתן. שאלתי למה אתם לא לבושים בבגדי הפיג’מה שלכם, וג’וליאן, שהוא ילד רחב ושרירי בערך בגילי (יש לי הרבה תלמידים ואני לא זוכרת את כולם בדיוק), ענה לי שמכונת הכביסה לא פועלת והם לא מעוניינים ללבוש בגדים מלוכלכים כמו שלי. הבטתי במראה וקלטתי שפיג’מת הפשתן שלי חרוכה לגמרי ומלאת שריטות מהשיעורים הקודמים. שאלתי את התלמידים מי רוצה לבוא איתי. רק וולט, תלמיד בן 16, שחום עם שיער שחור, בגובה 1.80 מטר בערך, שהיה לבוש בבגדי הכדורסל שלו (הייתי אומרת לכם של איזו קבוצה, אבל אני לא מבינה בזה), הסכים.
רצנו לכיתה של קרטר וקלטתי שגם הוא נתקל באותה הבעיה. קראתי לו וירדנו למטה לחדר הכביסה ולא ראינו מה קורה שם. ואז וולט, ששכחתי להזכיר שהוא מלא בטבעות, קמעות וצמידים קסומים הוציא משקפי שמש והעביר אותם לקרטר. קרטר הרכיב אותם ואמר וולט – הפעם התעלית על עצמך. מה זה? שאלתי. משקפי רנטגן קרטר השיב. מה?! צעקתי. וולט הבין למה אני צועקת והרגיע אותי שזה לא פועל על בגדים. קרטר הבין את הבעיה במכונה. מישהו תקע משהו בתוך המנוע. אחרי כמה ניסיונות היה נראה כאילו לא ניתן להוציא מהמנוע מה שתקוע. אבל אז חפ’ו (אל תשאלו אותי איך הוא מצא אותנו) הגיע והוציא את זה בשניות. זו הייתה חתיכת קמע שמי שייצר אותו, בטח הכניס אותו לכיס ואחר כך שם את המכנסיים בתוך המכונה וכך זה נתקע. קרטר הוסיף כמה תיקונים וחיזוקים נוספים למכונת הכביסה וזהו. אבל, הייתה רק בעיה קטנה אחת. הבגדים עדיין היו מלוכלכים. חשבתי מה לעשות ואז נורה נדלקה בראשי, בעוד הנורה בחדר נכבתה (רק כדי לציין). חשבתי על כישוף האצה. קרטר אמר שכישופים לא משפיעים טוב על דברים אלקטרוניים (טיפוסי לקרטר) ואני לא הקשבתי לו (טיפוסי לי). הפעלתי את המכונה. אחרי שהיא התחילה לפעול, ביטאתי את הלחש. המכונה פעלה במהירות שיא, שמתי יד עליה והיא הייתה לוהטת, חששתי. אבל בסוף הכל היה בסדר. קרטר השתמש בלחש רוח כדי לייבש את הבגדים וקראנו לכל התלמידים לבוא ולקחת את הבגדים שלהם (אם אתם שואלים איך כל אחד קיבל את הבגד שלו – התשובה היא לחש מיון).
אחרי כל זה, הגעתי לכיתה, ואיך קיבלו אותי התלמידים? הם צחקקו. והצחוק רק גבר וגבר. היחיד שלא צחק היה וולט. מי שצחק הכי בקול היה פליקס. פליקס הוא ילד בן 9, לבן ונמוך יחסית שאוהב מאוד פינגווינים (זוכרים את ארוחת הבוקר??). קראתי לו בקול רך ככל שיכולתי, שמתי לב שהוא שמע, אבל הוא לא הפסיק לצחוק. פליקס, יש לך מושג למה כולם צוחקים, שאלתי תוך שאני מגבירה את הקול. הפעם פליקס שתק ואז אמר בקול גמגמני “לא”. היה קל לנחש שהוא משקר, הגברתי את קולי ואמרתי לו “אני יודעת שאתה משקר, אז מה כל כך מצחיק?”. פליקס שתק ולא ענה. ואז ג’וליאן פתח את הטלפון שלו והראה לי תמונה שלי מהבוקר, לפני שהתארגנתי (זה כאב). תודה, אמרתי לג’וליאן, אבל רציתי שפליקס יענה לי. שתקתי לשלוש שניות וראיתי את הבעת ההקלה על פניו של פליקס. ואז צרחתי בשיא הכח שלי “פללללייייייייייקקקקקקקקססססססססס!!!” הוא היה כל כך מופתע שכמעט נפל. “אנחנו נדבר על זה בסוף השיעור” אמרתי לו.
פניתי לכיתה ואמרתי להם “בואו נתחיל, היום אני רוצה ללמד אתכם על לחש חדג'”. תלמיד אחד ישר הצביע.
כן, מיילס, עניתי.
“חדג’, הוא לא לחש פיצוץ?” הוא שאל, בנימת פחד.
כן, עניתי. אתה צודק. אולי נצא החוצה. אבל בחוץ היה קר, וזה שהייתי לבושה בפיג’מת פשתן לא ממש עזר. פיליפ ממקדוניה (פיליפ הוא התנין שלנו, הוא לבן ולא גדול במיוחד) צפה בנו מהבריכה. פניתי אל הכיתה – “ללחש חדג’ לא צריכים שרביטים או מטות – אתם יכולים להוריד אותם”. כולם הורידו את השרביטים. המשכתי ואמרתי “לחש חדג’ הוא לא כל כך פשוט לביצוע וייקח לכם זמן וכמה שיעורים ללמוד אותו ועוד יותר לבצע אותו, אז לא להתבאס. גם אני לא ביצעתי אותו מאז שאיסיס, אלת הקסם עזבה (ברובה) את גופי. הלחש פועל על ידי כך שמרימים את היד ועושים איתה תנועה של טלפון”
חלק הצליחו, אבל הרוב לא. אז ניסיתי בדרך אחרת – “אתם מכירים את הסימן שרוקרים עושים עם האצבעות” שאלתי. “אז תעשו אותו, ופשוט תורידו את האצבע”. לאלה שלא הבינו אחרי הכל, שפשוט יסתכלו על האחרים ויעשו כמוהם. התחלתי להסביר, אבל רוב התלמידים לא הקשיבו. חלק דיברו, חלק חלמו בהקיץ, לחלק היה קר (היינו בחוץ, זוכרים?) וחלק בכלל עבדו על לחשים שונים. פתאום שמעתי קול מוכר בתוך הראש שלי, זו היייתה איסיס שאמרה לי “סיידי למה את שותקת, תענישי אותם כבר”.
“למה? מה הם כבר עשו?” עניתי לה.
“מה הם עשו כבר?” איסיס הופתעה. “אצלנו כשהסטת את המבט סנטימטרים ספורים היו לוכדים אותנו בכלוב שמבטל את כוחותינו ומביאים לנו רק ארוחה אחת כל היום. בבוקר למחרת היו מוציאים אותנו כדי לסבול שוב בלימודים”
“וואו, זה כואב” אמרתי לה. “אבל, אנחנו לא אלים. יש לנו חוקים שונים” הוספתי.
הויכוח היה יכול להימשך שעות אם וולט לא היה קורא לי בשמי.
אההה, נבהלתי ולקח לי זמן להתעשת וכשזה קרה ראיתי שכל התלמידים דופקים בי מבט של “מה קרה לה”. לא היה לי כח לענות. אז אמרתי בקצרה “זו הייתה איסיס, דיברתי איתה”.
כל התלמידים היו מופתעים ואז הגיע גל של שאלות. מרוב קולות לא הבנתי שום דבר. פתאום, הגיעה המושיעה שלי, בסטט, אלת החתולים כשקרטר וחפ’ו מאחוריה. בסטט קפצה מעל כולם והמבטים שלהם נעו בין התפעלות לעוויתות של פחד ויראת כבוד (כל אחד לקח את זה למקום אחר, אה?). בסטט התחילה לדבר על כך שהעירו אותה משנת הצהריים שלה, ושהם יותר רועשים מלהקה של חמישים כלבים שרודפים אחרי חתול אחד. התלמידים התחילו להתנפל על בסטט בשאלות. באותו רגע היה תורו של חפ’ו לעשות קצת רעש. כולם היו כל כך מבוהלים ורצו לכל עבר, דבר שהבהיל את פיליפ ממקדוניה. בסוף קרטר, עם טיפה עזרה ממני, הפעיל לחש שקט על כל התלמידים.
בשאר השיעור הכל היה שקט, חוץ מהרבה התמרמרויות ותלונות שנאמרו בשקט. בסוף השיעור טיפלתי בפליקס על מה שהוא עשה לי – חשבתי על רעיון עם טיפה עזרה מאיסיס (לא אל תחשבו על זה ככה, מצאנו בסוף פתרון נורמלי).
אוקי, זה יום רגיל בחיים של ילדה שחיה עם אלת הקסם בתוך הגוף שלה, שמנסה להציל את העולם מנחש ענקי.
הסוף….
(כן קרטר, סיימתי להקליט)
