יום אחד בכפר אחד היה ילד בשם יוספר. היה לו תחביב מאוד מיוחד הוא אהב מאוד מאוד למתוח ילדים ומבוגרים בצורה מוגזמת.
למשל הוא מרח על כיסאות של תלמידים דבק, הוא תלה על גג בית ספר דגל עשוי מהבגדים שלו, הוא מילא את תא הטלפון היחידי בכפר בפופקורן ועוד הרבה מתיחות משוגעות… אבל יום אחד תושבי הכפר החליטו שזה מספיק,
כל תושבי הכפר חשבו ביחד על מתיחה מטורפת. פתאום עלה להם רעיון גדול.
יום אחד יוספר התעורר בבוקר והתחיל לחשוב את מי הוא ימתח היום הוא חשב על כמה רעיונות והוא התחיל ברשימה.
הוא התחיל לצאת החוצה וראה את גברת מרין. הוא אמר לה שלום והיא התעלמה. הוא לא היה רגיל שמתעלמים ממנו, צועקים עליו, כועסים, אבל לא מתעלמים… ואז הוא הלך למראה והוא לא ראה את ההשתקפות שלו. הוא הלך למאפיה וראה את גברת מרתה ואמר לה שלום והיא גם לא ענתה. הוא בא לקחת דונטס. והיד שלו פשוט עברה דרך הקופסה ואז יוספר הבין שהוא בלתי נראה ואף אחד לא שם לב אליו.
והוא התחיל להשתגע. והוא התחיל לחשוב כמה אנשים הוא יכול למתוח. והתחיל לחשוב על מתיחות משוגעות ואז חלפה שורה של אנשים וברום היה שם החבר הכי טוב שלו והמחנכת הראשונה שלו וכולם היו לבושים בשחור והיו עצובים ואז יוספר ראה את אמא שלו בסוף השורה בוכה בכי תמרורים. וכולם נכנסו לכנסייה אז יוספר נכנס בעקבותיהם ולמרות שיוספר ידע שאף אחד לא שם לב אליו הוא הרגיש שהוא לא לבוש מספיק מכובד אז הוא ישב לבדו על הספסל האחורי ליוספר לא לקח הרבה זמן לקלוט שהוא בהלוויה ופתאום הוא הבין שההלוויה היא שלו, ובדרך כלל אומרים בהלוויות דברים טובים על אנשים אבל עליו דיברו רק על המתיחות המעצבנות שהוא עשה ולראשונה היי פעם הוא הבין שהוא הגזים עם המתיחות.
אחרי שנגמרו הדיבורים הגיע הזמן לפרידה והוא הרגיש די מוזר שהוא בהלוויה של עצמו אז הוא הלך להיפרד גם מעצמו והוא ראה שם דלעת שהיה עליה פרצוף שנראה כמו של יוספר ואז בבת אחד כולם התחילו לצחוק וזה היה הרגע שבו הוא הבין שמתחו אותו ושכל זה היה מתיחה ענקית יוספר היה שמח שהוא הבין שהוא חי אבל הוא התעצבן שמתחו אותו והיה לו הרבה שאלות כמו איך היד שלו עברה דרך הקופסה ואמרו לו שזו היתה הולוגרמה ממש טובה וככה עד היום כולם זוכרים את המתיחה הזאת.
ויוספר נשבע שהוא לא יעשה יותר מתיחות לעולם וככה נגמר הסיפור
