נעים להכיר, שמנו ראיה וגילה אנחנו תאומות ורצינו לספר לכם על כל החוויות שעברנו.
בגיל 5 גרנו בשוויץ, זה היה מקום מקסים והקהילה שמה היתה נפלאה, הכל היה ירוקו יש מפלים נפלאים ומדהימים.
יום אחד בשני לפברואר בשעה 15:00 דפקו לנו בדלת, אמא פתחה ועמדו במשקוף הדלת 2 חיילים נאצים עם מכונית צבאית.
אנחנו זוכרות איך אמא בקשה מאתנו ללבוש מעילים וכובעים, יצאנו מפתח הדלת וישר הרימו ודחפו אותנו, התנהגו אלינו בזלזול. את אבא לקחו באוטו אחר למחנה עבודה ואת אמא ואותנו, העמידו בתור עם המון אנשים בצפיפות בתוך הרכב.
לאחר שירדנו מהרכב הכניסו אותנו לתוך בניין עם המון נשים וילדים ורובם עמדו בחוסר אונים. אז הגיע תורנו, הפשיטו את אמא וגלחו לה את השיער שלה, קעקעו אותנו במספרים שונים. יצאנו לבחוץ ואז שתי חיילות לקחו אותנו מאמא והביאו אותנו לתוך בניין מפחיד עם המון ילדים יהודים אנחנו הינו בין הקטנות מכל הילדים.
ביום הראשון שלנו היתה קבלת פנים גועלית, חיילים באו לראות אותנו זרקו אותנו למיטות וצעקו אלינו מי שלא נרדם או הלך למיטה לקחו אותו הפשיטו אותו והוא היה יושן על האדמה הקרה בחוץ. למזלנו זה לא קרה לנו אבל היה קשה לנו לראות מפשיטים ילדים אפילו היו כמה שמתו.
לאחר שנה בערך העמידו אותנו בשורה ושאלו מי רוצה לראות את אמא, למזלנו אני וראיה חפשנו חתולה שהסתובבה בגטו, אז לא שמענו שקראו… לאחר כמה שנים גילינו שערכו בילדים האלה ניסוים. הודנו לה’ על שלא הינו איתם, אבל הצטערנו מאוד על הילדים המסכנים.
לאחר תקופה מסוימת העבירו אותנו לצרפת, לא הסבירו לנו למה, הסיעו אותנו ברכב וישבנו שעות על הרצפה ברכב. וחיכינו.. הגענו למחנה אחר, לא כמו המקום ששהינו בו, זה היה המקום הכי מגעיל ומפחיד, שמו אותי ואת ראיה על הרצפה הקפואה ונתנו לנו לאכול שלג קפוא, זה היה דוחה אבל היינו חיבות. הילדים שלא סיימו היו שמים אותם בתוך קופסא חנוקה מעץ והינו בה למשך שבוע לא היה מה לעשות בה אני וגילה הינו שמה פעמיים. ורק פעם בשלושה ימים נתנו לנו מים ואוכל היו ילדים שהיו צריכים טיפולים אבל לא היה רופא שבא לבדוק אותם וקרו מקרים שהם מתו מרוב שהיו חולים.
זה היה עצוב מאוד! יום אחד בא מישהו לקחת כמה מהילדים הוא לקח גם אותנו הלכנו למקום שעובדים בבתים של גרמנים אני וראיה הינו באותו בית הם דרשו ממנו הרבה לעשות כלים לעזור בלהשלים ציוד לנקות 3 קומות נורא גדולת, לנקות שטיחים. היינו בסך הכל בנות 7 וחצי, לא קיבלנו שום דבר בתמורה החדר שלנו היה המחסן בעצם ישנו על כריות מאובקות, את הסמיכה תפרנו מעלים וזה היה לא נעים ולא מכבד לישון שם, אבל זה היה עדיף מלהיות במחנות הנוראיים האלה. סבלנו בשקט, המשפחה התייחסה אלינו כאל סחורה, זלזלו בנו ולא התייחסו אלינו כאל בני אדם. המשפחה הגרמנית ישנו על מיטות עם מזרונים, ולא כמונו על הרצפה הקפואה. הם אכלו אוכל חם והיה הם טוב. אני וגילה התנחמנו שאנחנו ביחד.
לאחר שנתיים, הסתימה המלחמה ופתאום הגיעו אנשים ולקחו אותי ואת ראיה למקום נפלא, זו הייתה תקופה מרגשת, אכלנו ושתינו ודאגו לשלומנו. לאחר כחודש בערך אלכסנדרה האחראית של המקום קראה לנו והיא אמרה שבאו לאסוף אתכן.. אמא ואבא שלנו הגיעו, כל כך התרגשנו ובכינו, שרדנו שתינו! בזכות זה שהיינו מאוחדות, רוב הילדים שהיו איתנו מתו או נפגעו. ההורים לקחו אותנו לבית החדש, כולנו התרגשנו והודינו לה’ על הנס הגדול שהוא עשה לנו ואיחד את המשפחה שלנו. לאחר תקופה זכינו להגשים את החלום שלנו ולעלות לארץ ישראל. והצלחנו להקים חמים, נעים ונחמד .
