המפגש המפתיע
היה זה כמה שבועות לפני פרוץ השואה.
אבא היה מודאג. אמא לא הבינה למה הוא דואג כל כך. אבא אמר שלפחות נשלח את חיים שאם יקרה משהו ישאר מישהו מהמשפחה.
אמא בהתחלה סירבה, אבל בסוף גם היא הבינה את המצב. אבא אמר לי “קח לך משהו לדרך מזכרת ממני ומאמא, ותשים לך איפה שהוא מכתב שאתה יהודי” הלכתי לחדר . חשבתי מה לקחת בסוף החלתי לקחת שמיכה וכרית. אתם בטח לא מבינים למה דווקא שמיכה וכרית, אבל בימים הקרים ובגשם השמיכה מאוד עוזרת, וכרית בכדי שאוכל להחביא בה את הפתק שאני יהודי. לקחתי גם אוכל ומים ויצאתי לדרך.
בהתחלה היה עוד קיץ. הלכתי, נהניתי, ונשמתי לרווחה. ואז הגיע החורף. יום אחד מצאתי מנהרה וגרתי בה. מצאתי לי קצת אוכל.
יום אחד אישה יצאה לטיול ועצרה מול המנהרה. מיד הכנסתי את רגלי, בטעות הזזתי משהו וזה עשה רעש. האישה הסתכלה למנהרה וראתה אותי. היא אמרה לי בא אלי. הרגשתי פחד ארזתי את השמיכה והכרית. הלכנו והלכנו עד שהגענו לבית שלה.
הגרמנים היו בודקים הרבה שאין בבתים יהודים. אני התחבאתי מאחורי הבריכה. בכל פעם שהיו באים לבדוק. הגיע הקיץ. השכנים שאלו למה היא לא בונה את הבריכה, היא לא ידעה מה לעשות. בסוף היא החליטה לשלוח אותי לאח שלה. אח שלה גר בחוה בשוויץ. בשביל להגיע לשוויץ היה צריך לעבור מסע שלם התחפשתי לתייר ויצאתי.
הגעתי לבית שלו . הוא אמר לי שפה אין אוכלי חינם, פה עובדים. יצאתי לשדה שלו, והתחלתי לעבוד. כשחזרתי לבית גיליתי שהיתה לו עוד מישהי היא הייתה מוכרת לי. הלכתי לישון, היא ראתה את השמיכה והכרית ואמרה “חיים”.
קמתי ושאלתי “מה את רוצה?”
“לאבא שלך קראו יוסף?”
אמרתי “כן”.
“בני, בני” אמא חיבקה אותי בהתרגשות, ואמרה “אולי עוד נפגוש את אבא”.
כשתמה השואה עלינו לארץ ישראל. הלכנו לרשום את השם שלנו, בכניסה היתה רשימה וכל מי שחיפש קרוב משפחה רשם את שמו, וככה היו מוצאים קרובים.
יום אחד ראינו את שמו של אבא, וכך התאחדנו שוב כל המשפחה.
סוף
כתבה הודיה אילני
