“אפשר לשחק אתכן?” שאלה אביגיל וניסתה את מזלה למרות שידעה שמכיוון שהיא נכה אף אחת לא תסכים לשחק איתה. “לא” מיהרה אפרת לענות, אפרת הייתה אחת מבנות כיתתה של אביגיל, “איך אפשר לשחק עם ילדות נכות?” השיבה ברכי שהייתה גם היא אחת מבנות כיתתה של אביגיל. אפרת וברכי שנאו מכל הכיתה דווקא את אביגיל.
“למה דווקא אני נכה?, למה לנכים אין חברים?! מספיק יש קשיים בנכות! זה שאני שונה, זה לא אומר שאני צריכה להיות בלי חברות, ושאני לא יכולה לשחק!” זעקה לעצמה אביגיל.
אביגיל חזרה הביתה בוכה ודברה עם אמא. “אוף, מאוד קשה עם הנכות, גם חברות אין לי ‘בזכות’ זה” אמרה אביגיל. ואביגיל ממשיכה לבכות. “מה אפשר לעשות?”
“נראה לי שאקח אותך לפסיכולוגית” אמרה אמא, “פסיכו-מה?” אביגיל לא הבינה “פסיכולוג זה מישהו שעוזר לילדים או למבוגרים להתמודד עם קשיים נפשיים” הסבירה אמא.
למחרת אביגיל ואמה נסעו לתמר פסיכולוגית. תמר דיברה עם אביגיל, והן קבעו יחד שבכל יום שני אביגיל תבוא אליה. כל יום שני אביגיל הלכה לפסיכולוגית והיא מאוד עזרה לה. יום אחד אחרי שאביגיל חזרה מהפסיכולוגית ראתה את ברכי לוקחת את אחותה בעגלה לגן השעשועים, ברכי לא הבחינה באביגיל. ובאמצע הדרך ברכי הבחינה באפרת והן התחילו לדבר, אך בדבר אחד ברכי לא הבחינה, בעגלה. ברכי התחילה לדבר עם אפרת ובינתיים העגלה התגלגלה לכביש, ברכי ואפרת לא הבחינו בזאת, אך אביגיל כן הבחינה וגם עשתה מעשה שסיכן את חייה.
העגלה המשיכה להתגלגל במורד הרחוב, ומכונית החלה מתקרבת. אביגיל בלי לחשוב פעמיים ירדה לשפת הכביש עם הגלגלים (שזה מאוד מסובך) ומשכה את העגלה אליה והצילה את אחותה הקטנה של ברכי למרות שברכי כל הזמן נטפלה אליה עם חברתה אפרת. ברכי ואפרת לא שמו לב לזה עד שברכי רצתה להישען על ידיות העגלה, ופתאום לא ראתה את העגלה, היא הסתכלה מסביב ואז ראתה את אביגיל תופסת את העגלה עם חיוך קטנטן על הפנים. ברכי ממש רצתה לבקש סליחה מאביגיל ולהגיד לה תודה ענקית ממנה וממשפחתה, אך הבושה גברה עליה והיא לא מצאה את האומץ לזה, מה גם שאימה בקשה ממנה לשמור על אחותה בשבע עיניים.
בסופו של דבר, ברכי חזרה עם אחותה הקטנה הביתה ולא הלכה לגן השעשועים, כאשר היא חזרה הביתה, סיפרה הכל להוריה, והם יעצו לה להגיד לאביגיל תודה ולבקש ממנה סליחה דרך מכתב. ברכי הקשיבה להוריה, וכתבה לאביגיל מכתב סליחה ותודה אישית ממנה. ברכי השקיעה ממש במכתב ויום למחרת בבית הספר הביאה אותו לאביגיל, אביגיל ממש התרגשה כשקראה את המכתב ואפילו דמעה קטנה בצבצה בעיני שתי הבנות.
אחרי מה שקרה, ברכי ואביגיל נהיו החברות הכי טובות, ואפרת שהייתה החברה הכי טובה של ברכי, שמה לב שאביגיל ממש ילדה חברותית והחליטה אף היא להיות חברה של אביגיל, אז כל הכיתה ובפרט ברכי ואפרת נהיו חברות טובות של אביגיל. כאשר חזרו הבנות לכיתה, המורה שמה לב שמשהו השתנה אצל ברכי ואביגיל, שהם כבר לא מתעבות זו את זו, אלא חברות טובות.
לאחר שבררה המורה מה קרה, כינסה המורה את הכיתה ואמרה לבנות הכיתה: “אתמול קרה משהו שמאד ריגש אותי, משהו שהעביר לי מסר, ‘תמיד כדאי לעשות מעשים טובים לאנשים, גם אם אתם לא ממש מחבבים אותם’ וכל הכיתה מחאה כפיים.
