בס”ד
שם הסיפור: חום לבן
שלום שמי ינון ואני בן 9 , גר בעיר פתח תקווה
הסיפור שאני רוצה לשתף אתכם קרה לפני מספר שבועות כשקמתי בבוקר והלכתי לבית הספר החדש שלי. כשהגעתי לכתה היה לי משונה והתביישתי. אני ממוצא אתיופי, כולם היו בצבע עור אחר ממני, כשישבתי במקומי בכתה, החבר שישב לידי התרחק ממני. שיערתי שזה בגלל צבע העור שלי. הרגשתי עצב ותיסכול כי בעצם אני לא כמו כולם. מאותו היום כולם קראו לי בשמות גנאי וכשהגעתי הביתה הרגשתי דחוי ועצוב ואפילו בקבוצת הווצאפ הכיתתי הודיעו שיעשו עלי חרם ויתרחקו ממני. בכיתי מאוד ולא הצלחתי להירדם בלילה. חשבתי לעצמי מה עליי לעשות כדי שאני יהיה מקובל בכתה ובכלל. הרגשתי בודד במשך מספר חודשים שאף אחד לא דיבר איתי. אולם הגיע היום המיוחד עבורי שבו הגיע ילד חדש לכתה בשם איתי והתעניין בי ושאל לשלומי והתחבר אלי. הרגשתי לפתע רצוי ומוערך ותחושת בטחון אחזה אותי. בהפסקות היינו תמיד ביחד והוא שאל אותי למה בעצם חבריך מתנהגים איתך ככה? השבתי בעצב כי אני ממוצא אתיופי וכהה עור ולכן זה מוזר להם. איתי הציע לי לפנות למורה ולשתף אותה על החרם שחבריי לכיתה עשו עליי. האמת חששתי מעצתו ואמרתי לו שאני לא יודע איך היא תגיב. “אל תחשוש” הוא אמר לי “לך על זה”. ובסיום היום ניגשתי אליה וסיפרתי לה על היחס העגום והשפל שחברי לכתה מתיחסים אליי בגלל היותי אתיופי וכהה עור. המורה הופתעה מאוד ואמרה: “אני בהלם!” איך יתכן שבגלל זה התייחסו אליך בצורה כזאת? אני מבטיחה שאתיחס לזה ואעביר שיעור איך לקבל כל חבר ולאהוב ולכבד אותו כפי שהוא. וכך היה… כל הכתה ישבה והקשיבה למורה והבינו שעשו טעות חמורה. מאותו היום כולם התייחסו אלי כמו לכולם כיבדו אותי ואהבו אותי וגם שיתפו אותי בכל המשחקים. וזאת בזכות חברי איתי הילד החדש. הודתי לו על הכל ומאז כולנו היינו חברים טובים.
