“אוף! אני לבד! אף אחד לא בא לעזור לי” חשב הכלב בעצבות.
הכלב ישב בתוך שלולית. ירד עליו גשם חזק מאוד, הוא מרגיש עצוב, קר לו.
הוא מדמיין בראש: “הלוואי והיתה לי משפחה, היה לי כיף, חם, נעים ושמח.. עכשיו רק קר לי ועצוב לי”
לפתע, ילדה אחת עברה ברחוב והיא ראתה אותי. היא התקופפה וליטפה אותי. מיד, הרגשתי שמח, הרגשתי שהיא חושבת עלי, משהו רוצה שיהיה לי נעים. הרגשתי איך הלב שלי מתמלא בהרגשה טובה וכפית. התחלתי לחייך. הסתכלתי עליה והיא גם חייכה.
הילדה החליטה לקחת אותי לבית שלה. היא הרימה אותי, ליטפה אותי וחיבקה. אחרי כמה דקות הגענו לבית. שמעתי את הילדה מדברת עם אמא שלה.
“אמא, מצאתי כלב ברחוב. האם אפשר לשמור אותו בבית? האם נוכל לגדל אותו?”
האמא חשבה לרגע ואחר כך אמרה: “אני מסכימה, אבל בתנאי שאת מטפלת בו.”
בינתיים הייתי במתח, לא ידעתי האם הם יגדלו אוטתי או שיחזירו אותי לרחוב.
הילדה ענתה: “כן, אני רוצה! איזה כיף! תודה אמא”
הילדה שאלה את אמא: “האם אפשר ללכת לעשות לו מקלחת?” אמא כמובן הסכימה. “כן, את יכולה” היא ענתה.
הילדה הודתה לה. היא רצה לשטוף אותי, היה לי נעים להיות נקי. הילדה אמרה לי שמהיום נקרא לך: “ריין, כי מצאנו אותך בגשם. ובאנגלית גשם זה ריין”.
נחתי בצד, שמעתי את הילדה מבקשת האמא ללכת לקנות לי אוכל ומשחקים.
יצאנו ביחד והלכנו לחנות של חיות. קנינו אוכל, משחק, מיטה, מלונה וממתקים.
חזרנו והרגשתי שיש לי בית, שדואגים לי ומטפלים בי טוב.
