שמי הוא שרה. עליתי לישראל מאתיופיה יחד עם משפחתי. אני לומדת בכיתה ד’ בבית ספר בנהריה. בשנה שעברה עשו עלי חרם, בגלל צבע העור שלי. כמה שניסיתי להשתלב ולהיות כמו כולם – לא הצלחתי, מכיוון שפשוט לא יכולתי להחליף את צבע העור שלי.
כבר מהיום הראשון בבית – הספר הילדים צחקו עלי וקראו לי בשמות גנאי כמו: שוקו – שוקו, שוקולטה, כושית ועוד שמות מעליבים.
זה נמשך כשנה שלמה עד שהגיעה לכיתתנו ילדה חדשה. אני זוכרת את אותו הבוקר בו שמעתי ילדים מתלחששים: “שמעתם שיש ילדה לבנה?”, “מעניין למה היא כל כך לבנה”, “כנראה שהיא צבעה את עצמה בצבע לבן”, “יש לה עיניים מוזרות”, “למה השיער שלה לבן כל כך?”, “נראה לי שהיא מאומצת”, “העיניים שלה זזות מהר”…
נראה לי שאני היחידה שהבנתי שהילדה החדשה היא לבקנית.
“תקשיבו בבקשה”, אמרה המורה, “מצטרפת אלינו תלמידה חדשה לכיתה – איימי שמה, אנא תקבלו את פניה יפה”. כנראה שהתלמידים התעלמו לגמרי מדבריי המורה מכיוון שכשהילדה החדשה נכנסה לכיתה, הם התחילו לצחוק עליה ולהתחיל להמציא לה שמות גנאי.
ראיתי שהם העליבו אותה. זה הרתיח אותי, הרגשתי שהדם מבעבע בגופי ועולה לי לראש. הרגשתי את הלחיים שלי רותחות ואת הלב שלי דופק במהירות ובחוזקה. לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ, אבל פשוט נעמדתי בכיתה וקראתי בקול חזק: “תפסיקו!!! איך אתם הייתם מרגישים אם כולם היו צוחקים ומעליבים אתכם?! תעזבו אותה!!!” התנשפתי והרגשתי טיפות של זיעה קרה על המצח שלי.
“טוב, בסדר, נעזוב אותה שוקולטה”. הם השיבו ולהפתעתי חדלו מלקרוא לאיימי בשמות לא יפים.
בליבי קצת כעסתי שקראו לי שוב “שוקולטה”, אבל מצד שני גם שמחתי שעזבו בשקט את איימי.
בסוף היום ניגשתי אליה ושאלתי: “את בסדר?”
“כן, אני בסדר, תודה על הדאגה”. היא חייכה.
ידעתי שהיא בודדה מאוד אז שאלתי אותה: “את רוצה להיפגש היום אחרי הצהריים?”
איימי ענתה לי: “כן, אני אשמח”.
אחרי הצהריים איימי הגיעה אל ביתי. עלינו לחדרי. לאחר כמה דקות ששיחקנו במשחק חדש במחשב שלי ושאלתי אותה: “תגידי, זה מפריע לך כשצוחקים עליך בבית הספר?”
“כן, זה מפריע לי…” איימי השיבה.
שיתפתי את איימי: “הילדים מהכיתה כל הזמן צוחקים גם עלי, אז אני יודעת איך ההרגשה”.
איימי המשיכה: “שרה, תמיד הייתי שונה ותמיד גם היו אלו שצחקו עלי. גם בבית – הספר הקודם שלי זה היה ככה, אפילו בגן… נכון שזה לא נעים בכלל כשצוחקים, לפעמים זה גם מעליב וממש מציק, לעיתים מעצבן מאוד, אבל מה שחשוב שאני מתגברת. כמה שזה ישמע לך מוזר, אני כבר רגילה לזה, מה לעשות שאני לבקנית…פשוט נולדתי ככה”. היא חייכה והתחילה לצחוק. ברגע הזה איימי עוררה בי השראה עצומה!
למחרת בבוקר כשהגענו לכיתה, הילדים והילדות שוב צחקו עלינו – כהרגלם, אבל הפעם איימי ואני היינו יחד. הסתכלנו אחת על השנייה, חייכנו זו לזו וכבר לא היינו עצובות. ידענו שמעכשיו יש לנו אחת את השנייה לתמיד ושאנחנו כבר לא לבד. הבנו שבעצם הבעיה היא אצל הילדים, אלו שצוחקים עלינו, ולא אצלנו. הם אלו שלא מסוגלים לראות מעבר למה ששונה בינינו ומעבר לצבע העור שלנו ולחיצוניות שלנו. הם אלו שמפסידים להכיר אותנו באמת. הרגשנו שלא סתם התחברנו אחת לשנייה ומאז אנחנו החברות הכי טובות. שחור ולבן.
סוף.
