“הפסיפס הנסתר”
שלום חברים, קוראים לי שרה ואני רוצה לספר לכם על משהו שקרה לי.
כשחזרתי מבית הספר, ראיתי ברחוב הצדדי משהו זוהר, התקרבתי קצת ואני מגלה כל מיני אבנים מסודרות בצורה יפה. נשארתי שם קצת והתבוננתי בהם. פתאום נזכרתי בספר שקראתי ושמו האוצרות שבארץ. בספר היה כתוב על אבנים שמסודרות יחד ושמם “פסיפס”. לקחתי את התיק שלי ורצתי הביתה. סיפרתי לאבא ואימא והם לא האמינו לי! אמרתי להוריי: “זה באמת קרה, ראיתי פסיפס ברחוב הצדדי שבדרך מבית הספר!”.
חשבתי שהוריי לא יאמינו לי ולכן חשבתי על כל חברה שאני יכולה לספר לה, אך הייתי בטוחה שאף אחת לא תאמין לי ושאני סתם ממציאה. לאחר מכן, חשבתי על החברה הכי טובה שיש לי והכי ישרה- לאה! חיכיתי כל כך למחרת בבוקר בבית הספר כדי לספר לה על כך, היא האמינה לי. לאחר סיום הלימודים, היא שאלה אותי: “רוצה שנלך יחד לראות את הפסיפס שמצאת?”. שמחתי, ואמרתי לה: “כן, בטח בואי לראות!”.
חזרנו יחד באותה הדרך וחיפשנו את הרחוב הצדדי, מצאתי את הרחוב שנכנסתי אליו אתמול בצהרים וקראתי בהתרגשות: “הנה, בואי! זהו הרחוב!.” נכנסנו אל הרחוב ולפני שהספקתי להגיד לה היכן נמצא הפסיפס, אני שומעת רעשים מוזרים שנשמעים כנראה מסוף הרחוב. אמרתי לחברתי: “לפני שנלך לראות את הפסיפס אני חושבת שכדאי שנלך לראות מהם הרעשים האלו.” וכך עשינו. התקרבנו אל סופו של הרחוב ועוד לפני שהגענו אל הפסיפס, הרעשים התחזקו והתחזקו. אנחנו מתקדמות עוד ועוד ורואות טרקטורים גדולים ומשאיות בטון. “אני לא מאמינה למראה עיני!” כך אמרתי לחברתי. חברת הבנייה החלה פה בעבודות לבניית בנין, “אבל זה אסור! יש כאן פסיפס ארכיאולוגי! אסור לבנות בניינים או בתים במקום שיש פה מציאות ארכיאולוגיות.” צעקתי בקול. רצתי מיד אל הפועלים, חשבתי שזיהיתי אותם- אלו השכנים שלנו שעובדים בחברת בנייה. צעקתי להם, והם לא שמעו מרוב רעש המכונות. התקרבתי יותר ויותר וצעקתי חזק: “עצרו!” ולפתע, מנהל העבודה שם לב אליי וצעק לכולם: “עצרו! יש כאן 2 ילדות!”.
“ילדה, מה את עושה פה? זהו שטח בנייה מסוכן!”. סיפרתי לו את כל הסיפור על הפסיפס, והוא הביט בי במבט מופתע ואמר: “אני לא ראיתי כאן שום פסיפס!”. אז אמרתי לו: “בוא ואראה לך, תראה שאני צודקת.” התקדמנו יחד אני ולאה ומנהל אתר הבנייה אל מקום הפסיפס, ולרוב מזלי הפסיפס עדין היה שם ולא נהרס ועדין היה נוצץ כפי שראיתי אתמול אחר הצהרים. מנהל הבנייה לא האמין למראה עיניו ואמר: “את צודקת! איך פספסתי את הפסיפס הזה? הרי עשיתי סיור בכל המקום. כנראה לא שמתי לב, מזל שהגעת לכאן היום. כל הכבוד לך! ממש הצלת את המציאה הארכיאולוגית הזאת!”.
העבודה נעצרה, ומנהל הבנייה הודה לי והתקשר למנהל מוזיאון הארכיאולוגיה של העיר וסיפר לו את אשר ארע. לאה חברתי גם כן התפעלה מהפסיפס ואמרה כי תספר מחר לכל החברות בכיתה איזו חברה אחראית ואמיצה יש להן. מנהל העבודה התקשר להוריי וסיפר להם את אשר קרה. הוריי המופתעים התנצלו שלא האמינו לי אתמול והגיעו במהירות האפשרית.
מנהל המוזיאון הארכיאולוגי של העיר פירק בזהירות את הפסיפס והעביר אותו למוזיאון במקום כבוד, וכשפתח את המוזיאון למבקרים הזמין את בני משפחתי ובנות כיתתי והעניק לי את פרס “שמירת ההיסטוריה” במעמד שמח ומרגש.
סוף טוב הכל טוב, האמינו בעצמכם ואל תוותרו.
