“עוד כמה רגעים נגיע לביתו של הרב קוק”, אמר מנדל בדרכנו לבית הרב. התרגשתי מאוד, חיכיתי לביקור הזה כל
השנה. “ארץ ישראל שייכת לעם ישראל”, נשמע קולו של הרב קוק מתוך הסוכה.
“לא, לפי המחקר שלי, אם עם ישראל יעלה לארצו, תוך זמן קצר הערבים יתקפו וישמידו את כל הישובים”.
נשמע קולו של ג’וני המשכיל, שהתנגד לציונות ויצא בזעם מהסוכה.
הסיפור התרחש בלונדון בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהגענו מנדל ואני, הרב הזמין אותנו להיכנס לסוכתו.
הסוכה הייתה פשוטה ומיוחדת חשנו באווירה של קדושה.
שאלנו את הרב: “מה הרב מציע לעשות בעניין השבת עם ישראל לארצו?”
“בואו נארגן הפגנה”, אמר המשמש של הרב.
תגובתו של הרב הייתה, “הפגנה גדולה לא תעזור, המשכילים יגידו שהמפגינים הם חלק קטן מעם ישראל ורוב
היהודים לא רוצים שהעם ישוב לארצו. המשכילים לוחצים על שר החוץ הבריטי, שלא להקים מדינה יהודית בארץ.
קחו את מכתבי ושלחו לראשי הקהילות בלונדון כדי שיפרסמו אותו בכל בתי הכנסת”.
“ראשי הקהילות לא יסכימו לפרסם את דבר הרב”. אמרתי בוודאות. הם חוששים מפני המשכילים.
הרב הציע שבכל זאת ננסה לפנות לראשי הקהילות.
שליחי הרב, מנדל ואני פגשנו את ראשי הקהילות בבתי הכנסת וביקשנו מהם לפרסם את דברי הרב. ל
הפתעתנו ראשי הקהילות הביעו הסכמה וכבדו את דברי הרב.
בשבת בבקר בבתי הכנסת הקריאו את מכתבו של הרב. רוב אנשי הקהילות בבתי הכנסת גילו ענין והסכימו עם
דברי הרב.
במוצאי שבת שלחו יהודים רבים מכתבים לשר החוץ הבריטי בבקשה לאפשר ליהודים לשוב לארצם וחזקו את
דברי הרב קוק. שר החוץ התפעל ממספר כה רב של מכתבים.
מנדל ואני שמענו במקלט, שהתקיים דיון סוער בבית הנבחרים האנגלי בענין מעמדם של היהודים ביחס לארץ
ישראל. בדיון הלורד מונטגיו פתח בדברים וקרא בזעם: “אנו היהודים לא מעונינים במדינה יהודית בארץ ישראל.
אחד הנוכחים לא הצליח להתאפק וצעק, “מי באמת מיצג את העם היהודי הלורד מונטגיו, שמחלל שבת או רב
היהודים, הרב קוק?” בסופו של הדיון הוחלט כי הצהרת בלפור יוצאת לאור.
בלפור, שר החוץ הבריטי פרסם את הסכמת ממשלת אנגליה לכך שיוקם בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל.
הרב קוק ראה בהצהרת בלפור צעד נוסף בקידום גאולת עם ישראל.
