בכי בחומש

בכי בחומש / מאיר שמחה בן שחר

כאשר שמעתי שיש צעדה משבי שומרון לחומש, שתתקיים בע”ה ביום חמישי (לע”נ יהודה דימנטמן הי”ד), ביקשתי מאימי רשות להצטרף.
“בבקשה בבקשה!” התחננתי אל אימי, שתרשה לי ללכת לצעדה.
“אם יש מישהו מבוגר שאחראי עליך אז סבבה”, ענתה אימי.
“ייייש!!!” צעקתי.
“חכה, חכה. זה עדיין לא ברור”. אמרה.
“אווווווף”. התבאסתי.
“אולי… עם… דוד מנחם?” ניסיתי את מזלי.
“אולי. ואולי לא”.
“ואולי כן?”
“ואולי לא!” התחילה אימי עם סימני קריאה.

למחרת, יום רביעי, היה לי יום מתוח.
שאלתי הרבה מילדי כיתה ח’, “אתם הולכים לחומש? לצעדה?”
כמעט כולם בכלל לא ידעו על מה אני מדבר.
אבל מבודדים, קיבלתי תשובה: “כן, בטח. למה אתה שואל?”. 
עניתי: “אתה יכול לשמור עלי בצעדה???”, בתקווה שהם יסכימו…
כמעט כולם אמרו לי לא…  כמעט!

אחד ענה לי שכן, אם הוא יפגוש אותי.

למחרת…
יום הצעדה הגיע.
בשיעור האחד לפני האחרון, הייתה הסעה שהקפיצה אותי לביתי.
הגעתי לביתי שמח.
אימי כבר ארגנה לי אוכל לנסיעה.
דודה שלי הקפיצה אותי להסעות, ומשם נסעתי יחד עם אותה דודה לשבי שומרון.

ירדנו מההסעה, והלכנו כמה שעות בגשם ובקור עד שהגענו ל… חומש.

בחומש הכל היה מלא בוץ.
הראשון שפגשתי שאני מכיר אותו הוא האח התאום, של מי שאמר לי שישמור עלי.
מיד אמרתי לו: “איתן, איפה ידידיה?”
“אין לי מושג”, ענה לי איתן.

 “מה, אתם לא ביחד כל הזמן?” שאלתי.
“ממש לא!” ענה, והמשיך בדרכו.

שאלתי את דודה שלי: “אני יכול ללכת לחפש את ידידיה?”
“כן”.
שמחתי והתחלתי בדרכי.
פגשתי בחור ישיבה שאני מכיר.
וילד מכיתה ח’.
ואפילו את המדריך שלי, בניה, שממנו התקשרתי לאח שלי הגדול, אלישע.
הוא אמר לי שהוא די קרוב אלי.
הסתכלתי ימינה. לא ראיתי. שמאלה. לא ראיתי. מאחורה. לא ראיתי. מקדימה… ראיתי!!
הוא היה עם תיק ענק. קפצתי עליו.
הוא אמר לי שהנואמים בעצרת התחילו לדבר (כי לא שמתי לב) וירדתי מעליו.
הקריין אמר כל מיני דברים, ואחר כך כל מיני רבנים, אבל לא הבנתי כלום.

ועכשיו אני מתחיל את הסיפור…

אחרי ערבית, שם בחומש, אח שלי אמר לי ללכת לאוטובוסים שמורידים את המפגינים מחומש חזרה ליישוב.
ואני , כנראה, לא שמעתי.

אח שלי נעלם, אבל אני הייתי עם התיק שלו.
אחרי חמש דקות, הוא לא חזר, והחלטתי לעשות סיבוב חיפוש.
כמובן שלא מצאתי אותו, אבל כשחזרתי, התיק, שהיה מקום הקשר ביני לבין אח שלי, נעלם!!!

בא נסתכל על התמונה מהצד:
ילד בן 10 בחומש, בלילה קר במיוחד, בלי אוכל (כי התיק של האוכל היה אצל אח שלי), עם אדמה בוצית, רטוב, ואח שלו פשוט – נעלם.
למה שהילד המדובר, לא יבכה?

בכיתי. אחרי 10 דקות של בכיה מישהו אחד ניגש אלי: “הלו?”
הרמתי את ראשי. הבנתי שהוא אמריקאי.
 “איי אם נוא ספיק אינגליש (אני לא מדבר אנגלית)”. אמרתי מקצת האנגלית שאני יודע מבית הספר.
“איך קוראים לך?” שאל. “מה קרה לך?”
“אח שלי נאבד, וקוראים לי מאיר שמחה בן שחר”. אמרתי כשאני מתאפק לא לפרוץ בבכי.

הוא דיבר עם חברים שלו קצת באנגלית, ואז שמעתי שהוא צעק: “בן שחר, בן שחר.”
אחר כך הוא הפגיש אותי עם מישהו נחמד, שליווה אותי לאוטובוסים.
בדרך לאוטובוסים, פגשתי את גיס שלי.
הלכתי עם גיס שלי לאוטובוסים, ושם פגשתי את אח שלי.
נסענו לקדומים, וסיפרתי לאימי מה שקרה, והכל בא על מקומו בשלום.