לפני חמש שנים כשעליתי לארץ הלכתי לגן כל יום כמו כל הילדים. בגן היה לי קשה כי לא דיברתי עברית, בסוף שנה הגננות החליטו שאני לא אעלה לכיתה א’ וכדאי שאני אשאר עוד שנה בגן חובה, אז הן דיברו עם אימי ואבי על ההחלטה שלהן וההורים שלי לא הסכימו.
אז עליתי לכיתה א’ ובבית הספר שלמדתי למדה גם אחותי הגדולה ובני הדודים שלי. עברתי את כיתה א’ ושם התחילו הקשיים: הילדים הרביצו לי ופעם אחת, אפילו יותר מפעם אחת ירד לי דם כגון: בפה, באוזן ובמצח. אחרי שאמא שלי ראתה שיש לי הרבה פצעים ובעיות היא החליטה לפנות למורה שלי ולשאול אותה: ” מה קורה למה יש לבן שלי כל כך הרבה פצעים?” המורה אמרה לה: ” אני אשתדל לראות מה קורה.”
עבר שבוע והדבר לא עזר, שוב הרביצו לי אז אמא שלי אמרה לאחותי ללכת לדבר עם המורה. אחותי הלכה לדבר איתה והיא אמרה לה שיש לו עדיין סימנים מהמכות ושעדיין מרביצים לבנה. המורה אמרה שהיא ניסתה לראות אם מרביצים לי ושהיא לא ראתה כלום. אחותי אמרה למורה שזה לא הגיוני! המורה אמרה לה שהיא באמת לא ראתה כלום אז אחותי עזבה וספרה לאימי על השיחה.
אחרי שבוע שוב הרביצו לי אז אימי החליטה שזהו והיא אמרה לאחותי ולבני הדודים שלי לראות מי מרביץ לי ולהגיד לו שהוא יפסיק. הם באמת הלכו ולא עזר אז אמא שלי החליטה לפגוש את המנהלת ולהגיד לה מה קורה איתי. היא באמת הלכה והמנהלת הציעה שיתנו לילד השעיה, אימי אמרה לא, כי זה לא היה באמת פתרון אז הגיע הזמן והיא החליטה שאני אעבור לבית ספר אחר.
אחרי שבוע באמת החלפתי בית ספר. באמת הייתי שמח אבל שם לא הכרתי אף אחד ולמרות זאת מהר רכשתי לעצמי חברים. הרמה בלימודים הייתה יותר קשה מבית הספר הישן שלי אז קצת היה לי קשה. לאט לאט המורה עזרה לי והתחלתי לראות שזה היה לי יותר קל וגם בבית הספר הזה הרגשתי יותר נוח ונעים ופשוט נהניתי.
הרמה שלי לא הייתה עדיין מאה אחוז אז עדיין ניסיתי ללמוד יותר ולהצליח יותר ובאמת הצלחתי אבל עדיין לא לגמרי, אז המורה עדיין עזרה לי עד שבאמת הצלחתי והיא באמת לא עזבה אותי. מאז שעברתי בית הספר הרגשתי יותר חכם, יותר שמח והכי חשוב לא היו לי יותר פצעים. הצלחתי להכיר הרבה חברים, שיחקתי איתם בהפסקות ונהנינו! אפילו היה לי חבר הכי טוב.
בעקבותיי, גם אחותי עברה לבית הספר החדש שלי כי הרמה של בית הספר הישן הייתה רמה לא כל כך טובה, מה שאני למדתי בחשבון בכיתה ב’ היא למדה בכיתה ד’ אז אמא שלי החליטה שאחותי תעבור בית הספר ועכשיו אנחנו הולכים ברגל ביחד לבית הספר כי הוא קרוב לבית שלנו ואחותי באמת עלתה רמה והצליחה וממש כיף לה בבית הספר הזה. המשפחה שלי ואני ממש לא התחרטנו על זה שאני ואחותי עברנו בית הספר.
אימי לא ידעה לדבר עברית ולאחותי היו הרבה שיעורי בית, אז בגלל זה אימי רשמה אותי לצהרון ושם עזרו לי בלימודים ואז הייתי עושה את שיעורי הבית. כל פעם שהמורה נותנת שיערי הבית , הייתי מכין אותם טוב מאוד כי המורה הייתה בודקת לי והייתי מצליח עם העזרה של הצהרון.
היום אני שמח מאוד, ואני לא רוצה לעבור בית ספר אף פעם יותר!
