הייתה לנו ילדה בכיתה שקראו לה דניאלה. דניאלה אהבה את צליל מאוד אבל הייתה לנו עוד ילדה שקוראים לה הודיה, היא תמיד החליטה על צליל ולצליל לא היה אכפת ולהודיה לא היה לה אכפת מהחברות של צליל ואז לדניאלה נמאס שהודיה מחליטה על צליל כל הזמן. אז דניאלה אמרה לכל הבנות לבוא לכיתת הפיצול והיא קראה לכולם חוץ מהודיה וצליל. ודניאלה אמרה לכולם בואו נעשה חרם על הודיה. לי לא היה אכפת שהודיה מחליטה על צליל עד שהיה לי משעמם והשתתפתי בחרם.
ידעתי שחרם זה לא משחק ילדים אבל זאת לא הייתה אשמתי היה לי משעמם ברמות. אז אמרתי לצליל ולהודיה “שהחברות” עושות חרם אבל אמרתי להם שבוא נעשה להם הצגה שהם ילמדו לקח שלא עושים חרם על אנשים אחרים כי זה לא יפה. לאחר מכן ליבי שמעה אותי ואמרה לי שאני בוגדת אבל אמרתי לה שזה לא יפה לעשות חרם אבל ליבי לא הקשיבה לי לכן אמרתי: “טוב אני אמרתי חבל שלא הקשבת לי.” בנתיים הודיה חשבה וחשבה למה הם עושות עליה חרם ואז עבר יום וכול הבנות לא דיברו עם הודיה והודיה בכתה ובכתה. צליל לא הייתה מוכנה לראות את הודיה בוכה וגם לצליל הציקו. דניאלה בעיקר הציקה לצליל ודניאלה הפילה לצליל את האוכל ואז זה קרה, צליל התחילה להתנהג כמו חית פרא והפילה את דניאלה, דחפה אותה ואחר כך היא נרגעה. אף אחד לא ראה את צליל ככה, היא אף פעם לא התנהגה ככה. כולם היו בהלם מזה, בדרך כלל צליל ביישנית אבל פתאום היא הפכה לחית פרא אף אחד לא הבין מה קרה כאן. ואני אמרתי לדניאלה שמתחנו אותה ועשינו הצגה וליבי הצטרפה לשם והיא אמרה לא משנה מה אני אשיג מלחמה.
עברו יומיים וליבי מצאה תוכנית מושלמת והיא אמרה שצריך עוד מי שהיא שתעזור לה. היא ביקשה מפריאל ופריאל אמרה כן אבל היא אמרה שיש תנאי אחד. ליבי רצתה לשמוע מה התנאי והתנאי שלא עושים חרם וליבי אמרה טוב טוב לא עושים חרם. הן בינתיים תכננו את התוכנית שלהם. בינתיים דניאלה אילנית מיקה ליה וקרן התנצלו שהן עשו חרם והודיה סלחה להן. היא אמרה שלא עושים יותר חרם בחיים. המורה שאלה את פריאל ואת ליבי: ” מה אתם עושות כאן?” הן אמרו בלחץ: ” כלום למה?” המורה אמרה: ” סתם, לא משנה.” המורה הלכה לחדר מורים וליבי אמרה: “איזה מזל שאני שחקנית” אז פריאל אמרה : ” שתינו שחקניות. טוב יופי שהבנת.”
בינתיים הלכתי לטייל בבית הספר ואני ראיתי בור וכל מי שהיה שם צרחו עליו אבל התקרבתי וצרחו עליי והלכתי משם מהר. היה צלצול, הלכתי לכיתה ולי ולפריאל היה משעמם אז תלשנו דפים והתחלנו להתכתב בין אחת לשנייה. ואף מורה לא תפסה אותנו כי זרקנו פתקים מאחת לשנייה מהר מאוד. ליבי חשבה שזה בשבילה אבל לא בגלל זה אמרתי לפריאל שתכתוב בשביל מי זה. ואז לליבי נמאס שאנחנו מתכתבות אז היא הלשינה עלינו למורה ואני התעצבנתי מזה ממש. אמרתי לליבי: ” מה קרה למה את כועסת?” והיא אמרה: ” לא יודעת” ואני אמרתי: ” זאת דניאלה שהתחילה את החרם. זה לא את ואת זאת שנתת לי השראה לסיפור הזה. את זאת שנתת לי השראה. אני אוהבת אותך ליבי את החברה הכי טובה שלי, את לא התחלת שום דבר…”
