שלום, קוראים לי מור, ושנים אני מתחננת לאמא שלי שתביא הביתה חיית מחמד. זה נכון שהיו לי דג וצב, אבל אני לא באמת רציתי אותם. זאת לא הייתה הבחירה שלי. בעצם תמיד רציתי לאמץ כלב, אבל אמא שלי לא הסכימה.
בהפסקות בבית הספר אני מבלה עם החברה הכי טובה שלי, מאי. יש לה שיער בלונדיני מתולתל וכל יום היא לובשת משהו חדש.
פעם אחת היא אמרה לי, “מור, אולי אני אבוא אלייך.”
“אין מה לעשות בבית שלי, בואי נלך לשלך.”
“אני יודעת שאת רוצה לבוא אליי רק בגלל שלג.” היא נשמעה נעלבת.
אם אתם שואלים את עצמכם מי זאת שלג, שלג זו הכלבה של מאי. צבעה לבן, יש לה עיניים חומות, שיניים קצת חדות, זנב ואוזניים קטנים. טוב, בוא נחזור לסיפור.
“טוב, אז אם לא בא לך, פשוט כל אחת תישאר בבית שלה ונדבר בשיחת וידאו. סבבה?”
“סבבה,” היא ענתה לי.
בשיעור חשבון, בשעה החמישית, המורה סיוון (המחנכת שלי) נכנסה וקראה לי.
“מור, אמא שלך רוצה שתחזרי הביתה.” אמרה לי המורה כשעמדנו במסדרון.
“למה?” שאלתי אותה.
“זה סוד.” השיבה.
אספתי את הדברים שלי מהכיתה והלכתי הביתה.
כל הדרך חשבתי למה אמא קראה לי לחזור הביתה. אולי קרה משהו בבית, אולי עוברים דירה, אולי היא עושה לי הפתעה? לא היה לי מושג.
הגעתי הביתה ואמא עמדה בפתח הבית והחזיקה קופסה עם חורים במכסה. היא אמרה לי “הפתעה!” והושיטה לי את הקופסה.
שאלתי, “מה זה ולמה יש בזה חורים?”
“תפתחי ותראי.”
חשבתי שזה לפטופ, כי זה הדבר היחיד שאמא הרשתה לקנות לי. אבל למה יש חורים בקופסה? הרמתי במתח את המכסה ולפתע כלב קפץ מתוכה. שמחתי מאוד והופתעתי, אמא שלי באמת אמצה לי כלב. הוא היה גור בצבע צהבהב והיו לו עניים חומות נוצצות, מושלמות כאלה, וזנב קטנטן ואוזניים חמודות. החלטתי לקרוא לו רקס. למה? כי זה שם חמוד. חיבקתי את אימא והודיתי לה על ההפתעה המשמחת. שיחקתי עם רקס בכדור וכשהלכנו לישון הוא ישן איתי בחדר, במיטת כלבים קטנה שאימא קנתה.
יום למחרת הגעתי לבית הספר וסיפרתי למאי, לאיתן ולכל החברים שלי שאימצתי כלב. אמרתי להם שקראתי לו רקס. הם התלהבו מהשם החמוד שנתתי לו, וביקשו כולם ביחד, “את יכולה להראות לנו אותו בבקשה.”
“כן, בשמחה” עניתי.
כשחזרתי הביתה בסוף יום הלימודים, הוצאתי את רקס לטיול בחורשה ליד הבית, ואז מאי ואיתן התקשרו אליי. הראיתי להם בשיחת וידאו את רקס. הוא נבח וקשקש בזנב. דיברתי איתם הרבה זמן ופתאום שמתי לב שרקס נעלם. סיימתי במהירות את השיחה שלי עם מאי ואיתן.
הבטתי סביב בחורשה וצעקתי, “רקס! רקס! איפה אתה?”
לא היה לו סימן בין העצים ולא שמעתי את הנביחות שלו. נבהלתי ודאגתי לו, התחלתי לבכות. בגלל שלא מצאתי אותו החלטתי לחזור הביתה. כשחזרתי הביתה אמא ראתה אותי עם דמעות בעיניים ושאלה אותי איפה רקס.
“אני… אני…” פחדתי לספר שאיבדתי אותו, “איבדתי את רקס. הוא נעלם לי. אני לא יודעת מה לעשות!” המשכתי לבכות.
אמא חיבקה אותי חזק חזק, עד שכמעט לא יכולתי לנשום. היא הרגיעה אותי ואמרה לי, “לא לדאוג. נכין מודעות עם תמונות ופרטים שלנו ושל רקס, ואני מבטיחה לך שנמצא אותו.”
בינתיים אימא הלכה לחורשה לחפש אחריו וחזרה בידיים ריקות.
הלכתי לישון בוכה ודואגת לרקס. בסוף נרדמתי. קמתי במצב רוח רע, וגם מוקדם. לא הלכתי לבית ספר כי הייתי מצוברחת בגלל שרקס הלך לאיבוד. הכנתי את המודעות עם אימא, כתבנו בהן תיאור של רקס ועוד כמה פרטים שיוכלו להשיג אותנו, כשימצאו אותו, כמו מספר הטלפון שלי. שמתי גם תמונה שלו שידעו בדיוק איך הוא נראה. תלינו אותן על עצים, על ספסלים בחורשה ועל עמודים ברחוב ובכל מיני מקומות נוספים בשכונה.
עברו שבועיים ועדיין לא מצאנו את רקס. אני ממש ממש עצובה, בקושי הכנתי שיעורי בית או השתתפתי בפעילות בהפסקות. חלף יום ואז יומיים, ובסוף זה הפך לשבוע נוסף שחלף, ואף אחד לא התקשר. עד אותו יום.
ביום חמישי אחר הצהריים מישהי התקשרה אליי ושאלה אותי, “את פרסמת מודעה שאיבדת כלב צהבהב עם עיניים חומות, זנב קטן ואוזניים חמודות?”
“כן. הוא אצלך?” שאלתי אותה בהתלהבות.
“כן,” היא אמרה לי. “אפשר לדבר עם אימא שלך?”
העברתי בשמחה ובהתרגשות את הטלפון לאימא, והיא קבעה עם האישה שמצאה את רקס להיפגש ברחוב ויצמן 24, בשעה 18:00 באותו הערב.
בשעה שש אני ואמא נסענו באוטו והגענו לרחוב ויצמן. למטה בביניין חיכתה לנו האישה עם כלב. שמחתי כל כך, אבל זה לא היה רקס. זה היה כלב אחר. איך אני יודעת? כי לכלב הזה היה כתם לידה בגב ולרקס היה בבטן. התאכזבתי מאוד שרקס עדיין לא נמצא. כשחזרתי הביתה שכבתי במיטה שעות רבות ובכיתי. לא רציתי לקום מהמיטה. אמא הביאה לי לחדר את ארוחת הערב.
יום אחד אמא לא הייתה בבית ודפקו בדלת. זה היה בדיוק כשנכנסתי הביתה מבית הספר. בפתח הבית שלנו ראיתי את גברת מגי, השכנה ממול. הייתי בהלם! אחרי שבועות שנעלם, רקס סוף סוף נמצא! בשתי הידיים שלה היא החזיקה כלב וזה היה רקס!!! שמחתי מאוד מאוד. לקחתי את רקס והודיתי לה, ומאז אני לא נפרדת לשנייה מרקס.
