טק טק שמעה אתי, היה זה באמצע הלילה. אתי שאלה את עצמה מה זה? אבל לפתע הדפיקות נפסקו ושקט השתרר בבית. אתי החליטה להמשיך לישון ומחר לבדוק אם הדבר חוזר על עצמו.
למחרת בבוקר אתי שכחה מכול העניין והיום עבר עליה בניחותא, אך בלילה למחרת שוב נשמעו דפיקות אבל חלשות יותר הפעם.
הן נשמעו למשך שעה קלה עד אשר פסקו. אתי גמרה בליבה שאם הדפיקות ישמעו גם מחר היא תנסה לגלות מהיכן הם מגיעות.
בלילה למחרת היא התעוררה למשמע הדפיקות. היא קמה, נטלה פנס והלכה בשקט בשקט בעקבות הדפיקות. היא ירדה במדרגות והגיעה לסלון אך לפתע נפסקו הדפיקות. אתי חזרה מאוכזבת למיטתה והחליטה שמחר תישאר ערה כדי שתספיק לגלות מהיכן מגיעות הדפיקות.
אתי חיכתה קצרת רוח כל היום. כשהגיע הערב ישבה על מיטתה וחיכתה זמן רב עד שהרגישה שעיניה נעצמות והחליטה לנוח לשעה קלה. פתאום אתי התעוררה בבהלה! כמה זמן ישנתי? פספסתי את הדפיקות? שאלה אתי. לפתע גילתה אתי שאמה עומדת ליד מיטתה. אמה של אתי ששמה היה ערבה שאלה את אתי מה קרה? אילו דפיקות? אתי התעשתה מיד, אה… כנראה שזה היה חלום, שיקרה. אמה אמרה יופי, אז קומי והתחילי להתארגן. אתי קמה והתארגנה ותוך כדי חשבה לעצמה מחר אהיה חייבת להצליח להישאר ערה, אשמע מוזיקה באוזניות וכך אישאר ערה.
ואכן כך עשתה . היא לקחה את האוזניות של אחיה ושמעה מוזיקה ולאחר זמן רב חשבה: רגע, אולי יש עכשיו דפיקות ואני לא שומעת אותן בגלל המוזיקה.
היא הורידה את האוזניות ואכן שמעה את הדפיקות. היא הלכה מהר ככל יכולתה אך בקושי הספיקה להגיע למטה והדפיקות נפסקו. אתי הלכה לחדרה נשכבה במיטה ונרדמה.
למחרת חשבה כל היום עד אשר הגיעה לפתרון: היא תכוון שעון מעורר לשעה אחת עשרה וחצי בלילה מכיוון שהיא חושבת שהדפיקות נשמעו בחצות. כך גם תספיק לישון, וגם ככל הנראה לגלות מהיכן מגיעות הדפיקות. בלילה עשתה כן, היא התעוררה בשעה אחת עשרה וחצי וחיכתה בקוצר רוח. הדפיקות נשמעו בשעה שתים עשרה אפס אפס בדיוק, ואתי שעטה במהירות במורד המדרגות, הגיעה לסלון, משם המשיכה אל הדלת ושם נעצרה. היא שמעה את הדפיקות מעבר לדלת אך לא העזה לפתחה. אתי שלחה את ידה אל עבר הידית אבל מיד משכה אותה בחזרה. היא חזרה למיטתה בלב כבד והחליטה שלמחרת תעשה זאת וקיוותה שלא תפחד.
אך למחרת וגם בימים שלאחריו לא הצליחה לפתוח את הדלת משום שפחדה, עד אשר החליטה די! מספיק! מחר אני פותחת את הדלת ויהי מה. ואכן כך עשתה, היא הלכה אל הדלת נשמה נשימה עמוקה ופתחה אותה. בפתח עמד כלבלב קטן וחמוד בצבע לבן וכתמים חומים הוא נראה מורעב ועזוב. רחמיה של אתי נכמרו על הכלבלב הקטן, והיא הכניסה אותו, הביאה לו אוכל והשכיבה אותו לישון לידה.
בבוקר שאלה את הוריה אם הכלבלב הקטן יכול להישאר איתם. הם הסכימו בשמחה אך שאלו מהיכן הגיע הכלבלב. אתי סיפרה להם את כל הסיפור, ואתי והכלבלב הקטן היו לחברים טובים.
