היי, קוראים לי איילה. אני בת יחידה לשלושה אחים קטנים ממני: שניים תאומים, ואחד קטן בן שנתיים וחצי.
והסיפור שלי מתחיל כאן:
היה זה יום חורף קריר וגשום ואנחנו נשארנו לבד בבית חוץ מאלייה אחי הקטן שהיה בגן . אני יאיר ואריאל האחים התאומים שלי ראינו סרט רגיל ששמו מדגסקר. בחלקו השני פתאום נכבה האור וכל הבית החשיך. אני לא פחדתי, אבל אחים שלי נצמדו אלי כמו דבק. הלכתי לאמבטיה כדי לקחת את הפנס של אבא שלי, אבל לא מצאתי כלום כי לא ראיתי כלום. פתאום נשמעה צעקה חזקה מאוד ואחים שלי לא היו לידי. לא הבנתי מה קורה רצתי לסלון ולא ראיתי כלום. צעקתי: “יאיר אריאל ” אבל אף אחד לא ענה לי. פתאום נשמעה רוח חזקה ואני כל כך דאגתי. לא ידעתי מה לעשות. החלטתי לצאת החוצה לבניין כדי לקרוא לשכן שלנו. ואת מי ראיתי שם? נכון, ראיתי שם את יאיר ואריאל. שאלתי אותם בכעס : “מה אתם עושים פה? למה אתם לא אומרים לי שאתם יוצאים? והם ענו לי: “היה חשוך ופחדנו מאוד”. אז עניתי להם:” טוב בואו ניכנס הביתה.” עלינו הביתה וכשניסיתי לפתוח את הדלת הרגשתי שמישהו או משהו מחזיק אותה מבפנים ולא הצלחתי כלל לפתוח אותה. קראתי לאחים שלי שיעזרו לי ולאחר מספר ניסיונות , הצלחנו לפתוח אותה. אך זו הייתה רק ההתחלה. בבית כבר נידלק האור והמשכנו לצפות בסרט. פתאום שמענו דפיקות בדלת. אמרתי:” זו לא השעה שאמא ואבא שלי אמורים לחזור.” אחים שלי הסכימו איתי. לקחתי כיסא ורציתי לראות בעינית של הדלת, אך היא היתה סגורה ולא ראיתי כלום. קראתי לאחים שלי שינסו גם הם לראות אך גם הם לא ראו כלום. הוא המשיך לדפוק ולדפוק וממש פחדנו. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: “אמא יש מישהו שדופק בדלת” והיא אמרה: “תראי דרך העינית” ואני עניתי: “לא רואים כלום. הוא חוסם עם היד והוא לא מפסיק לדפוק”. היא אמרה: “טוב תתקשרי לאבא. בטח הוא יוכל להגיע.” אני התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע במהירות, אך כבר לא היה שם אף אחד. זה היה מוזר מאוד. הוא בא ושאל: “מה קרה שזה היה כל כך חשוב שאגיע במהירות”? אני סיפרתי לו את כל מה שקרה והוא חיבק והרגיע אותנו וחזר לעבוד. אני הכנתי שוקו חם כדי להרגיע את המצב אבל המצב פשוט החמיר. שמתי את השוקו על השולחן והכוס פשוט נפלה בלי שאף אחד נגע בה. אחר כך המחשב נכבה ונידלק ושוב נכבה ונידלק. אני ואחים שלי חשבנו שיש רוח רפאים אבל אני אמרתי שזה לא יכול להיות כי אין דבר כזה רוח רפאים. זה רק בדמיון. אח שלי יאיר אמר: “אולי זו קללה או כישוף ?” ואני עניתי לו: “אין מצב.” אז אריאל אמר : “אולי זו מתיחה או תעלול?” ואני עניתי: “למה שמישהו יעשה לנו מתיחה כזו שטותית?”
ואז התעוררתי מצלצול מהשעון המעורר שלי, התארגנתי לבית הספר. כל הדרך לבית הספר חשבתי על החלום המוזר הוא לא יצא לי מהראש. הגעתי ללימודים ולא הייתי מרוכזת בכלל. כשחזרתי הביתה פתחתי את הספר חלומות ותשובות ולא מצאתי סיפרתי לאבא שלי את החלום והוא לא ידע לומר לי מה פשר החלום המוזר.
