היה היה בארץ רחוקה ילדה שקראו לה סלסיה. לסלסיה היו חיות מתוקות והיא יכלה לדבר איתם ולהפוך לאיזו חיה שהיא רוצה, הקסם הזה הגיע משרשרת שההורים של סלסיה שמו על צווארה כשהיא נולדה. סלסיה נמצאת עכשיו באי ממש רחוק מהמשפחה שלה בגלל שבאותו זמן היה אסור להשאיר בבתים תינוקות בנות. ההורים שלה הכינו לה תיבה קטנה ושמו לה בתוך התיבה מכתב שכשהיא תהיה יותר גדולה תוכל לקרוא אותו ולהבין למה היא לא יכלה להיות עם המשפחה שלה. את התיבה עם התינוקת ההורים של סלסיה הניחו בים ונפרדו ממנה בדמעות. הכרישים, הדולפינים והדגים הסקרנים התקרבו אט אט לתיבה וראו בתוכה את סלסיה התינוקת. הם השיטו את התיבה אל חוף מבטחים על אי קטן. החיות באי מצאו אותה והביאו אותה למערה שלהם. שם הם גידלו את סלסיה ודאגו לה כאילו היא הייתה ילדתם.
וכך גדלה סלסיה עם החיות באושר, כעבור כמה שנים סלסיה רצתה להוקיר תודה על הטיפול המסור של החיות בה ולכן בנתה בית לחיות ובנוסף בנתה סירה גדולה מאוד. סלסיה תמיד חלמה שכשהיא תגדל היא תיקח את כל החיות שלה לבית של משפחתה. כשסלסיה הייתה בת 14 היא סיימה את מלאכת בניית הסירה והיא אמרה לחיות שלה שהיא רוצה לחזור למשפחתה. סלסיה הוסיפה שגם הם יכולים לבוא איתה והם הסכימו. כולם יחד עלו לסירה והפליגו.
בלב הים, היו כרישים, דולפינים ודגים. הכרישים שראו את הסירה חשבו שסלסיה והחיות שלה הם דייגים שמעוניינם לצוד אותם. הכרישים באו לאכול את הסירה כי הסירה הייתה בנויה מעץ. כשהם התקרבו הם ראו את סלסיה והחיות ומיד זיהו שסלסיה זאת התינוקת שהם הצילו מזמן. הם ברכו את סלסיה לשלום וליוו אותה עד לבית משפחתה. סלסיה חיה עם החיות שלה ומשפחתה עד עצם היום הזה באושר ובעושר.
