זה היה יום שישי, אמא רצתה עזרה בניקיון הבית .
מבין כל אחי ואחיותיי, עזרתי לאימי הכי קצת מכולם , וכולם כעסו עלי , אז עשיתי את מה
שאני עושה תמיד במקרים כאלה.
ברחתי מהבית לשכן ממול. דפקתי על הדלת והוא הכניסני בחיוך חם . ואגב חם הוא נתן לי
שוקו כזה. הוא שאל אותי למה באתי אליו , ואמרתי שאני לא רוצה יותר את המשפחה
הזאתי כי הם כעסו עלי, ואני לא רוצה לחזור אליהם. הוא אמר לי שמשפחה לא בוחרים אלא
משפחה בוחרת אותך, ושאל אותי האם אני רוצה שהוא יספר לי סיפור. אמרתי לו שכמובן
שכן, והוא התחיל לספר.
“פעם, שאני הייתי ילד בערך בגילך, לא חייתי כאן, אני חייתי בגרמניה. הכל היה טוב, נעים,
נחמד ויפה, עד שהיטלר עלה לשלטון. הוא רצה להשמיד את כל היהודים, שאבא ואימא
קלטו את חומרת המצב הם ניסו להשיג לכולנו ויזות, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. הנאצים
לקחו אותי ואת אבא למחנה העבודה, ואת אמא, לאזור הנשים, ביחד עם אחותי. לאחר כמה
ימים, אבי אמר לי לברוח, אבל אני לא הסכמתי ללכת מהמשפחה שלי, שעשו בשבילי כל כך
הרבה דברים לטוב ולרע. לאחר שאמרתי לאבי שאינני מסכים , הוא הכריח אותי להתחבא.
עשיתי זאת באי רצון מוחלט, כי ידעתי שאם לא אעשה זאת, הוא יכריחני בכוח. נרדמתי
במחבואי. כשקמתי בבוקר, הרגשתי אי נוחות בבטני. בעיקר כי התעוררתי לשקט מוחלט.
שהגעתי למקלחות, חשכו עיני. קיבלתי פיק ברכיים.
אנשים על גבי אנשים שכבו ללא רוח חיים.
ברחתי משם, ותוך כדי הבריחה, בכיתי כל הדרך. משפחתי אבדה לי”.
שסיים השכן לספר ולשתף בסיפור קורות חייו העצובים, השתררה דממה באזור, ואז הוסיף
השכן עוד משפט אחד שנקלט בזיכרוני: “לאחר הסיפור הזה אתה בטוח שאתה לא רוצה את
משפחתך”? לא השבתי לשכני, והלכתי הביתה בחשש. כשפתחתי את דלת ביתנו, היו
מסביבי המון חיוכים .
