המזל של נועהעמליה דמב
שלום, קוראים לי אלה ואני בת 14, והסיפור הזה הוא לא רק עליי אלא גם על נועה ועל מה שעברנו יחד בתקופה האחרונה.
נתחיל מההתחלה כשגילינו את המחלה של נועה: הקיץ גילו שמחלת הסרטן של נועה חזרה ואני נלחצתי מאוד. זה היה היום שבו היינו אמורות ללכת למסיבת הסיום. אני הגעתי וראיתי שנועה לא מגיעה, אז התחלתי לדאוג והתקשרתי אליה: “נועה, מה קרה? למה את לא מגיעה?” היא ענתה: “אני בבית חולים עכשיו”. “מה? למה? איך?” נבהלתי. “תגיעי לפה ואני אגיד לך הכל” אמרה. באותו רגע עזבתי מהר את המסיבה וביקשתי מאמא שלי שתיקח אותי לבית החולים. כשהגעתי ראיתי את נועה שוכבת במיטה ולידה כמה רופאים וההור שלה. “נועה, מה קרה? למה את פה?!” שאלתי. “הרופאים התקשרו אליי ואמרו לי שיש התפתחות גדולה במחלת הסרטן שלי ושכדאי שאגיע לבית החולים כמה שיותר מהר” נועה הסבירה.
חצי שעה יותר כבר הייתי בבית, שרועה על המיטה, מלאה במחשבות שליליות. החלטתי לפתוח את המחשב ולבדוק פרטים על המחלה הזו. פשוט לא הייתי בטוחה על מה המחלה ואיזה תופעות היא יכולה לעשות. היה כתוב שישל מיני סוגים של סרטן ושהמחלה יכולה להיות מסוכנת, וכשמטפלים בה יכולה להיות נשירה של השיער. כל מה שקראתי הדאיג אותי. בערב שמעתי את אמא שלי ואמא של נועה מדברות, אמא של נועה אומרת שהיא לא יודעת כמה זה יחמיר ואיך זה ישתפר. חשבתי שלא יכול להיות שנועה יכולה לעבור כזו התמודדות קשה אבל גם הרגשתי שכאילו אני איתה בדבר הזה.
ביום למחרת הלכתי לבקר את נועה בבית חולים. כשראיתי אותה אמרתי: “נועה כמה התגעגעתי אליך, איך את מרגישה?”. “אני בסדר בנתיים, הרופאים באו אליי בבוקר ואמרו לי שכנראה אצטרך לעשות ניתוח בשביל להוציא את התאים שגורמים למחלה להיווצר” נועה ענתה. “וואו, ניתוח זה מפחיד! את רוצה שאשאר כאן הלילה?”. “לא אלה, תהיי רגועה. תבואי אליי מחר אחרי הניתוח, אני אהיה בסדר”. הניתוח עבר בשלום אבל נועה עדיין היתה צריכה להשאר בבית חולים כי הגוף שלה עדיין לא הבריא מספיק והיה זקוק להרבה טיפולים.
ביקרתי את נועה כמעט כל יום וכל פעם מחדש ראיתי עליה שהיא מותשת ושכואב לה. היא נראתה עצובה ובודדה (אפילו שהיתי מבקרת אותה הרבה) וזה העציב גם אותי.
ערב אחד אחרי שחזרתי הביתה מהביקור אצל נועה החלטתי שאני רוצה לנשום קצת אוויר ולצאת לטיול קצר. עברתי ליד הפרדס הגדול שליד הבית ולפתע ראיתי גור כלבים אחד שהיה תקוע בין השיחים ויבב. העצב בעיניים שלו הזכיר לי את העיניים של נועה. הלכתי לעזור לו, לא יכולתי שלא להרים ולחבק אותו. הוא היה בצבע חום בהיר ופרוותי וכשלקחתי אותו הוא התחיל ללקק אותי.
באותו רגע עלה לי רעיון מצוין. זכרתי שנועה מאוד אוהבת כלבים! מאז שהיתה קטנה היא ניסתה לשכנע את אמא שלה להסכים שיהיה לה כלב. חשבתי שזה כל כך ישמח אותה אם יהיה לה גור חמוד בבית החולים. התקשרתי לאמא של נועה בהתרגשות, “הי רבקה (זאת היתה אמא של נועה) חשבתי זה יהיה רעיון מצוין להביא לנועה את גור הכלבים שמצאתי היום, זה יכול ממש להרים לה את המצב רוח, האם תסכימי לזה?”. “אלה את ממש חמודה, אני מתלבטת כי זה יהיה קשה לנועה ולי לטפל בכלב כשנועה בבית חולים. אני לא יודעת אם זה אפשרי אבל הרעיון שלך נורא יפה”. אמרתי לה: “רבקה, חשבתי על זה ויש לי פיתרון! הכלב יהיה של נועה אבל אני אוכל לטפל בו ואוכל להביא אותו יום יום לנועה כדי שהגור החמוד יסיח את דעתה מהקושי שלה. היא תוכל ללטף ולחבק אותו”. לקח יום יומים עד שלבסוף אמא של נועה הסכימה להצעה. כשהבאתי את הכלב לנועה היא שמחה בטרוף!! היה לה חיוך גדול על הפנים, והיא נראתה מאושרת. החלטנו ביחד לקרוא לו לואי.”אלה את החברה הכי טובה שאני יכולה לבקש תודה רבה לך!” נועה חיבקה אותי. כל יום כשהייתי מביאה את לואי לבית חולים, נועה שיחקה איתו שעות. ואז קרה דבר מדהים- הרופאים ראו עם הזמן איך המדדים של נועה השתפרו עד שלבסוף היא יצאה מבית החולים בריאה ושמחה. הרופא שטיפל בה אמר לה: “היה לך מזל גדול נועה! כשהגעת אלינו לא ידענו אם תצליחי להחלים, זה מדהים איך לואי השפיע לטובה על נפשך ועל גופך”. נועה התרגשה וחשבה בליבה שהמזל האמיתי הוא שיש לה חברה כזו קרובה וטובה ושבזכותה היא החלימה.
