השעה הייתה ארבע אחר הצהרים.
קבענו אני ודנה בתחנת האוטובוס ללכת לקניון לקנות בגדים, חיכיתי וחיכיתי והיא לא הגיעה לא הבנתי למה היא מבריזה לי ככה? אנחנו בסוף נאחר את האוטובוס בגללה, ממש התעצבנתי התקשרתי אליה שוב ושוב ושוב וכבר התחלתי לדאוג, חשבתי שקרה לה משהו נורא..
המשכתי להתקשר בתקווה שתענה לי,
ופתאום…
דנה ענתה לי סוף סוף
שאלתי:: “מה קרה אני מחכה לך כבר חצי שעה בתחנה, למה את לא באה” ?
אמרתי בסערת רגשות,
דנה אמרה לי: “אממ” שמעתי אותה מהרהרת..
“אממ אני… אני לא יכולה לבוא אני חולה” ,אמרה דנה והשתעלה. שאלתי אותה לשלומה אבל היא כבר ניתקה.
הייתי מותשת מכל מה שאירע,
החלטתי לחזור הביתה.
הגעתי הביתה כעוסה ,לא הבנתי למה היא לא יכלה לומר לי לפני שהיא חולה כדי שנדחה,
אולי דנה באמת לא יכלה לבוא אולי היא באמת מאוד חולה, חמלתי וריחמתי עליה מאוד.
היא בטח עצובה עכשיו בביתה שלא יכלה לבוא איתי.
חשבתי: איך אוכל לשמח אותה?
אולי, אולי… יש לי רעיון!
ביקור חולים!
אני אבוא לביתה ואביא לה מתנה קטנה
וככה היא לא תהיה עצובה,
ואני אעשה מצווה.
ניגשתי לקיוסק ובחרתי לדנה לב גדול שכתוב עליו : רפואה שלמה! הוספתי לו ברכה מושקעת שתדע שאני לא כועסת וזה לא אשמתה שלא יכלה לבוא.
רצתי במהירות לביתה של דנה, הגעתי לבית מתנשפת מהדרך הארוכה,
עליתי במדרגות לקומה 2, דפקתי על הדלת שמעתי מישהו אומר: “מי זה?” התלבטתי מה לענות בסוף החלטתי לומר: “באתי לבקר את דנה” במילים פשוטות,
“היא לא פה” שמעתי אותו עונה. לא ידעתי מה לומר
הייתי בהלם…
דנה שיקרה לי הבנתי מיד.
הדמעות זלגו, אבל הדפתי אותם,
רצתי במהירות הביתה לא רציתי לראות או לשמוע אף אחד באותו רגע במיוחד לא את דנה, השקרנית הזאת.
אני סמכתי עליה, אני האמנתי לה, וככה היא משקרת לי, לחברה הכי טובה שלה.
כבר רתחתי מזעם ומחולשה, דנה נמאסה עלי לפתע פתאום משום מקום צצה מיכל,
“מה היא עושה פה?” אמרתי בטעות קצת בקול
“מטיילת”, “מטיילת עם חברה” היא ענתה בביטחון
רגע, אבל איזה חברה? לא ראיתי אף אחת מלבדה.
פיתאום ראיתי אותה את דנה השקרנית הזאת, לא האמנתי למראה עיניי לא יכולתי לזוז מרוב תדהמה, פשוט עמדתי והסתכלתי עליה.
ציפיתי שהיא תתבייש ותבין אותי, אבל לא היא המשיכה ללכת כאילו אני אוויר כאילו אני שום דבר, היא פשוט לא התייחסה. רצתי אחריה הייתי סקרנית לדעת למה היא שיקרה,
“מה קרה” שאלתי, דנה המשיכה ללכת אך לא ענתה
“למה את לא עונה?” שאלתי בכעס,
כבר התחיל להחשיך, תהיתי מה לעשות עם המתנה שעדין הייתה בידי, בסוף החלטתי להביא לה, אף על פי שהיא שיקרה לי, החלטתי לא להתנהג כמותה ולא להמשיך לנטור טינה על מה שקרה.
“דנה” צעקתי, ” אני ממש מצטערת, לא התכוונתי לצעוק עליך, לא רציתי שתיפגעי, פשוט התעצבנתי”, דנה הסתובבה אליי וסוף סוף ראיתי את פניה, הדמעות נטפו מעיניה, היא הייתה פגועה.
רצתי אליה וחיבקתי אותה הבאתי לה נייר כדי לנגב את עיניה המלאות בדמעות. לאחר שהיא נרגעה התנצלתי בפניה על כל הצרחות והמהומה, דנה גם התנצלה על זה ששיקרה והבריזה, התחבקנו שלושתנו כאילו לא קרה כלום. את המתנה החלטתי להביא לה מחר, בבית ספר.
חזרתי הביתה בריצה,
