אחזתי בחוזקה בטבעת הזהב הקטנה. טבעת הנישואים של אימי. ניסיתי להעלות בעיני רוחי תמונה של הורי. עיניה של אמא רכות וטובות. חיוכו של אבא משמח ומאיר. עכשיו הם אינם עוד. הם נעלמו. זה היה לפני חודשיים. היום בו חזרתי לביתי, והוא היה ריק. היום בו הגעתי לכאן.
אחרי שהוריי נעלמו, שכניי הפולנים ריחמו עלי ועל אחי הקטן והעבירו אותנו לפה, לבית היתומים.
מנהל בית היתומים הוא אדם טוב. שמו יאנוש קורצ’אק. הוא תמיד מוכן לענות לנו על כל שאלה. בלילות הוא מספר לנו סיפורים, והוא משחק איתנו ועוזר לנו בכל דבר. גם העוזרת נחמדה. שמה סטפה. היא למדה אותי לתפור ולבשל. היא עוזרת לנו כשיאנוש עסוק.
קוראים לי ריבי. לאחי הקטן קוראים שמואל. אני בת שבע. שמואל בן ארבע.
מאז שהגעתי לכאן הרגשתי בנוח, אבל… בזמן האחרון הארוחות נהיות דלות. אנחנו נהיים רזים יותר. פניו של קורצ’אק נהיים יותר מודאגים. סביב האזור בו אנו גרים בוורשה, בנו הגרמנים חומה, ואף אחד לא יוצא. האוכל אוזל, והאנשים נעלמים. כמו ההורים שלי.
פעמון מדנדן. אני מניחה את הטבעת בתיבת האוצרות שלי ומחביאה אותה מתחת למיטה, ולאחר מכן קמה והולכת למטבח, שם אני פוגשת את סטפה ועוד חמש ילדות. אני והאחרות התנדבנו לעזור לסטפה להכין את הארוחה. היא מוציאה את המצרכים ואני בולעת את רוקי. מזמן לא אכלתי ארוחה טובה. נראה שגם הילדות האחרות מרגישות כמוני. אנחנו מכינות מרק הכי מהר שאפשר ועוזבות את המטבח. עוד כמה זמן, אני לא בטוחה כמה בדיוק, המרק ירתח ונוכל לאכול. אחרי הארוחה נישן.
אני מתיישבת על כיסא וקוראת ספר, עד שסטפה קוראת לנו לאכול. אני מניחה את הספר והולכת אל חדר האוכל. ריח המרק ממלא את החדר ומעורר בי תיאבון עצום. לפי פניהם של הילדים האחרים, גם הם רעבים מאוד. אני אוחזת בידו של שמואל ואנחנו צועדים אל הכיסאות שלנו. תורני האוכל מוזגים לנו מרק חם לקעריות. הכמות שאנו מקבלים זעירה, אבל זה בסדר. זה מה שיש, אז זה מה שאנחנו אוכלים. אני טועמת מהמרק שלי. הנוזל החם מחליק בגרוני וממלא אותי בתחושת חמימות נפלאה. אני מרגישה מצוין.
אחרי שכולם גומרים לאכול, אנחנו צועדים בשורה יציבה אל חדר השינה, שם יאנוש קורצ’אק מחכה לנו עם סיפור. תמיד יש לו סיפור בשבילנו. הוא מספר לנו סיפורים מופלאים על קוסמים ומלכים, ואנחנו מקשיבים מרותקים. אחרי הסיפור, אנחנו מתכסים בשמיכות ועוצמים את עינינו. אנחנו בידיים בטוחות.
השחר עולה, ואני פוקחת את עיני. אני שומעת את קולותיהם של סטפה וקורצ’אק מהחדר הסמוך. הם אומרים שאנחנו צריכים ללכת. אחרי שכולם מתעוררים, קורצ’אק נכנס ומסביר לנו.
הגרמנים באו לקחת אותנו.
כולם יודעים שאם לוקחים אותך, אתה לא חוזר אף פעם. כמה מהילדים הקטנים, ביניהם שמואל, מתחילים לבכות. אני מחבקת את שמואל ומחזיקה אותו קרוב אליי.
“אנחנו נצא בכבוד. אתם לא סתם ילדים. אתם תלכו עם ראש מורם, תראו להם שהם לא שולטים בכם. תבטיחו לי, בסדר?” הוא אומר.
אנחנו מהנהנים.
סטפה מגהצת לכולנו את הבגדים הכי יפים שלנו. כולנו מתכוננים. אני עונדת על אצבעי את הטבעת של אימי. אני רוצה שהיא תהיה איתי כשאלך.
כשאנחנו הולכים, אני מביטה ביאנוש קורצ’אק שצועד לידינו בגאון, ויודעת ששום דבר רע לא יקרה.
אם יאנוש קורצ’אק לידינו, הוא לא ייתן לאף אחד לעשות לנו כל רע.
