לפני שלוש שנים אני ומשפחתי טסנו לספרד. חיכינו בשדה תעופה מארבע לפנות בוקר עד תשע בבוקר, טיסתנו קצת התעכבה אבל לא כל כך הפריע לנו.
במטוס היו לי קצת חששות ופחד ולבסוף התבגרתי. במטוס חילקו אוכל לא כשר ואז אבא שלי שאל אותם אם יש להם אוכל כשר אך פתאום נזכר שהביא אוכל מביתנו. אז הוצאנו את הסנדוויץ’ מהתיק הלבן וקצת שחור והתחלנו לאכול אותו, אני אמי ואבי, ולאחר מכן אמרו לכל מי שבמטוס לרדת ממנו כי נחתנו אני כל כך התרגשתי וגם הייתי גאה בעצמי שהתגברתי על הפחד. ירדנו מהמטוס והגענו לביקורת דרכונים של ספרד. קיבלו אותנו יפה ואני כבר קיוויתי להגיע למלון ולהתחיל את הטיול שלי.
אימא שלי אמרה לי שיש לנו עוד נסיעה קצרה של עשרים דקות עד למלון אמרתי לה: “טוב אימא” אבל בליבי התרגזתי מאוד כי רציתי כבר להגיע למלון, בסוף הנסיעה ירדנו מהמכונית ואני צעקתי: “יש יש יש, הגענו לבית המלון”. כשהגענו לבית המלון אבא שלי שילם בקבלה ולאחר מכן עלינו לחדרנו בקומה התשיעית. אמי סדרה את הדברים ואני ואבי ירדנו לחדר האוכל והמתנו לאמי שם עד שהיא באה. כשהיא באה אכלנו יחד, לאחר שסיימנו יצאנו לטייל וקנינו כמה דברים שהיינו צריכים למלון. אחרי יומיים שבהם טיילנו ונהנינו מספרד ומהאזור חזרנו למלון.
כאשר שסיימנו את ארוחת הערב עלינו במעלית ולפתע נכבה האור שמענו בום והבנו שיש הפסקת חשמל באזור. שאלתי את אמי: “כמה זמן נשאר בתוך המעלית?” והיא אמרה לי : ” אני לא יודעת ” “אוף אמרתי בליבי”, לפתע שמענו עוד בום אבל הפעם הרבה יותר קרוב אבל בסוף זה בכלל היה אבא שלי , בגלל שהיה חושך בתוך המעלית הוא דפק את הראש בקיר. אימא שלי ראתה בשעון שלה שעוד מעט אחד עשרה בלילה שזו השעה שאני רגיל לישון בה מיד כששמעתי את זה פחדתי כי אני לא רציתי לישון בתוך המעלית. אבי התקשר לחילוץ ואמרו לו שזה ייקח זמן כי בלילה אין הרבה אנשים שעובדים בחילוץ מעליות. אחרי שעה שאבי ואמי נשארו איתי הם כבר היו מאוד עייפים אז הם אמרו לי: ” אנו מאוד עייפים אין מה לעשות אנו נצטרך לישון בתוך המעלית”, באמצע הלילה קמתי כמעט חמש פעמים. בבוקר עדיין לא נפתחה המעלית אבא שלי התפלל שחרית בגלל שאתמול אחרי שסיימנו לאכול הוא רצה להתפלל ערבית בחדר ולאחר מכן נסגרה המעלית אז הסידור עדיין היה אצלו. כשהגיע הבוקר אמי אמרה שטיסתנו בצהריים בשעה שלוש יוצאת ואני אמרתי: ” בחיים לא נספיק” אך לפתע ראינו את המעלית נפתחת על ידי אנשי החילוץ של המעליות שהגיעו לעזור לנו לצאת בבטחה. מיד אני, אמי ואבי הזמנו מעלית חדשה שלא נתקעת ועלינו מהר לחדרנו, סדרנו את הבגדים ואת המזוודות שלנו וקיווינו להגיע בזמן לשדה תעופה.
כשירדנו ללובי אבי הזמין מונית שתיקח אותנו במהרה לשדה, המונית הגיעה אחרי עשר דקות. במהלך הנסיעה אני התפללתי שנספיק לטיסה שלנו. הגענו לשדה התעופה באיחור של שעה אך הפקידה בקבלה של המטוס אישרה לנו לעלות לטיסה אחרונים.
אני כל כך שמחתי ורציתי להגיע לארץ ישראל ולחזור הביתה במהרה ולספר לחברים שלי על המקרה שקרה לנו במלון.
אחרי ארבע שעות טיסה שבהם נרדמתי נחתנו בארץ ישראל וכולנו שמחנו מאוד שהטיסה עברה בשלום.
