הבלשיות הקטנות

שלום, קוראים לי הילה ואני בת עשר. תמיד חלמתי להיות בלשית וחוקרת.
יום בהיר אחד ראיתי איש שמאוד עיניין אותי לעקוב אחריו. הוא היה נראה קצת מפחיד. מאוד סיקרן
אותי לדעת למה הוא מתנהג בצורה מוזרה אבל פחדתי להתקרב אליו. פתאום ראיתי משהו ששינה
הכל…
היה לו ביד משקה מוזר בצבע ירוק שהדיף ריח רע מאוד. “זה נראה כמו שיקוי” אמרתי לעצמי.
החלטתי להמשיך לעקוב אחריו אך הוא כל רגע בדק סביבו שאיש לו רואה אותו. לקחתי סיכון
ונשארתי. היה לי חשוב לראות אם הוא מתכוון לפגוע במישהו. הסתתרתי מאחורי חומה קטנה.
לפתע הגיעה מישהי עם קסדה, הוא נתן לה את השיקוי הירוק והמסריח והיא המשיכה לדרכה
באופנוע שלה.
לא היססתי ומיד עליתי על האופניים שלי. רכבתי אחריה במהירות ולא הורדתי ממנה את העיניים.
“מזל שיש רמזורים אדומים בדרך” חשבתי לעצמי, כי בכל זאת האופנוע שלה הרבה יותר מהיר
מהאופניים הקטנות שלי.
לפתע היא עצרה במקום שהיה מאוד מוכר לי אך לא הצלחתי להיזכר מאיפה. היא פתחה את הדלת
ונכנסה פנימה. שוב לא היססתי ולא פחדתי, הלכתי בעקבותיה וניסיתי לפתוח את הדלת, אך הדלת
היתה נעולה.
המקום ממש מוכר לי, חשבתי לעצמי, ואז נזכרתי… זה בית הספר הישן שלי!
למי יש את המפתח לדלת הזו? אני חייבת להיזכר!
“אההה לנוגה! חברתי הטובה” נזכרתי.
נוגה פעם מצאה מפתח בחצר בית הספר ובדקנו יחד לאיזו דלת הוא שייך. וזו הדלת. הלוואי שהיא
שמרה אותו.
התקשרתי אליה שוב ושוב אך היא לא ענתה.
“בטח היא כבר ישנה, מאוחר מאוד עכשיו” מלמלתי לעצמי.
ואז בניסיון החמישי היא לפתע ענתה…
“היי נוגה” אמרתי.
“היי הילה, הכל בסדר?”
“סליחה אם הערתי אותך נוגה, אבל אני חייבת ממש את עזרתך”
“במה?” שאלה נוגה,
“זוכרת את המפתח שמצאת בחצר בית הספר הישן שלנו?” שאלתי,
“כן אני זוכרת והוא שמור אצלי במגירה, למה את שואלת?”
באותו רגע קצת שתקתי, לא ידעתי מה לענות. פחדתי שאם אספר לה את האמת אולי המשימה
תהרס. אולי היא תגלה למישהו נוסף ואז יתפסו אותי…
אז עניתי לה: “החבאתי שם ממש מזמן משהו ועכשיו אני צריכה אותו”.
נוגה גם שתקה לרגע ואז ענתה: “זה נשמע מאוד מוזר. עזבנו את בית הספר הזה לפני יותר משנה.
איך פתאום נזכרת בזה?” ואז הוסיפה: “אבל אני מאמינה לך. ואת יודעת מה? גם אם זה לא נכון את
בטח יודעת למה את עושה את זה…”.
רגשות אשם תקפו אותי באותו ברגע. זו הרי חברתי הטובה!
החלטתי לגלות לה את הסוד, היא בטוח תשתף איתי פעולה.
“נוגה, אני חייבת לספר לך משהו אבל זה לא לטלפון וזה מאוד דחוף” אמרתי.
“תגיעי עכשיו במהירות עם המפתח לפתח בית הספר” ביקשתי ממנה.
נוגה הגיעה תוך 01 דקות. סיפרתי לה הכל. פתחנו את הדלת בשקט ונכנסנו פנימה.
בדקתי שהשטח נקי והתקדמנו על קצות אצבעות. הצצנו מעבר לפינה לראות שאיש לא מבחין בנו
והמשכנו להתקדם. ואז הרחתי את הריח המוזר של השיקוי. המשכנו להתקדם בעקבות הריח עד
שגילינו מהיכן הוא מגיע. הסתתרנו.
לחשתי לנוגה: “נחכה עד שהאישה המוזרה הזאת תצא. אני אעקוב אחריה ואת לבינתיים תבדקי מה
יש בתוך החדר”.
עברו בערך עשר דקות והאישה יצאה. הלכתי אחריה בשקט ונוגה נכנסה פנימה.
היו בחדר מלא שיקויים כאלו. מוזרים ומסריחים.
נוגה הציעה שנספר לאבא שלה מכיוון שהוא שוטר ויוכל לסייע לנו בחקירה.
אני, נוגה, אבא שלה וחוקרי משטרה נוספים חקרנו את הפרשה במשך שבוע. לאחר שבוע האנשים
האלו נלקחו למעצר. היה מדובר בשיקויים רעילים. מזל גדול שגילינו אותם לפני שהספיקו לבצע את
המזימה המסוכנת שלהם.
מפקד המשטרה כל כך הודה לנוגה ולי והחליט להעניק לנו תעודת חוקר!
“ישששש” צרחנו מרוב אושר!
שתינו חלמנו להיות חוקרות אבל מעולם לא האמנו שזה יהיה כל כך מהר.
“חלומות מתגשמים” אמרתי לחברתי וחייכתי להנאתי