ארון ללא תחתית
“איך אני שונאת לעשות סדר פסח בארון הבגדים שלי” התלוננה שי-לי לעצמה. “כל שנה אותו דבר, בגדים בגדים ועוד בגדים ואת הכל צריך למדוד כדי לוודא שזה בגודל שלי. אבל לא רק זה, אצלנו מתחילים לנקות מחנוכה!” המשיכה והתיישבה על תחתית הארון העצום שלה, במבט מיואש.
אך לפני שהספיקה שי-לי לנשום היא נפלה ונפלה. לארון לא הייתה קרקעית אמיתית, זה סתם היה קורת עץ שישבה שם. “הצילו!” היא צעקה והצטערה שלפני חמש דקות היא טרקה את דלת חדרה בגסות ושהשירים ששמעה היו על מלוא העוצמה. דמעותיה זלגו וזלגו, עד שמילאו את כל החלל הריק שהתגלה לפניה. “זה לא הגיוני” חשבה לעצמה. “איך הדמעות שלי כיסו את כל החלל העצום הזה, ואיך אני נושמת?!”
לפתע, היא ראתה מולה בן ים עם שיער מאצות, אך המוזר מכול הוא שבן הים היה הולוגרמה!
“שלום לך, גואלת איבוד, האי שבו כל הדברים שהלכו לאיבוד אי פעם מגיעים אליו.” אמר לה.
“מה אני עושה פה? איך אני גואלת אי שרק לפני שנייה נודע לי על קיומו? ואיך למען ה’ אני נושמת?!” שאלה אותו שי-לי בבעתה.
“לא לאט, תכף אענה לך על כל השאלות. דבר ראשון, את נושמת בעזרת שכבת חמצן דקה שמכסה את העור שלך. דבר שני, הסיבה שאת פה היא גם הדרך שבעזרתה את תגאלי אותנו! שבי רק רגע, אספר לך הכל.” ענה לה. שי-לי התיישבה על סלע שהופיע כאילו משום מקום והאזינה לסיפור בסקרנות.
“הכל התחיל לפני חמש שנים, כאשר התקיימו בחירות למלוכה.” פתח בן הים את סיפורו. “כן, אני רואה את המבט הנדהם שעל פניך, אצלנו עושים בחירות למלוכה. המלך דקלון נבחר ברוב קולות” המשיך.
“בהתחלה הכל היה נפלא. איבוד שיגשג וחיינו בשלווה. יום אחד, המלך דקלון החליט שלא מספיק חפצים נופלים לאיבוד והחליט לעשות חורים בארונות ובמגירות ולכסות אותם בעץ. כל יום היה אמור ליפול משם דבר אחד, והתוכנית שלו הייתה לגנוב בסוף את כל הדברים מעולם בני האדם. לא אהבנו את מה שהוא עושה לבני האדם התמימים ולכן פרצנו במרד. הוא הכניס את כולנו למעצר, ולכן את רואה כעת רק הולוגרמה” סיים.
נדהמתי לשמוע שגם באיבוד, מקום פנטזי לגמרי, דברים יכולים להשתבש.
“אז מה התפקיד שלי?” שאלתי אותו. “את צריכה לחזור לביתך ולסתום את החור בארון בעזרת שבעים בגדים מקופלים.” ענה לי בן הים. “תקפצי לתוך החור השחור וכך תחזרי לביתך.”
קפצתי ושוב חוויתי סחרחורת, אך העיקר שהגעתי בשלום לביתי! המשכתי לסדר את ארוני, אך הפעם במרץ רב ובמהירות במקום במרמור. תוך כארבעים וחמש דקות, סיימתי לגמרי! לידי עמודו שלוש ערימות בגדים שסכומם ביחד היה שבעים. הנחתי אותם בארון, אבל במקום ליפול לאיבוד הם נשארו יציבים! התיישבתי בחשש על ארוני, והוא נשאר יציב והחזיק אותי! “יששששש!” צרחתי במלוא גרון. “הצלחתי! הצלתי את איבוד, ועל הדרך גם סידרתי את ארוני לפסח!”
למחרת בבוקר הבחנתי בחולצה חדשה בארוני, שכתוב עליה: חזרתי מאיבוד. אבל רק אני הבנתי את המשמעות האמיתית שלה. היא הפכה להיות חולצת המזל שלי.
מחברת הסיפור: נעמה פסטרנק
כיתה ו3 בית ספר נוה אברהם פתח תקווה
מחנכת הכיתה: המורה גתית אלדין
טלפון ביה”ס: 03-5298386
[email protected]
