בס”ד
חוטף את אוצר ליבי
בוקר אחד גשום וחזק רעמים וברקים כיסו את כל החמה, ואנחנו בביתנו אני ושני אחיי מני ויוסף יושבים ליד החלון ומביטים על הטיפות יורדות טיפ טף. לפתע אבא בא ואמר בקול רם: “ילדים יקרים היום לא יתקיים בית ספר!”. “למה?” שאלנו כולנו, אבי אמר: “לאור הפסקת חשמל שתמשך לאורך זמן רב”. אחי ואני הרגשנו אכזבה רבה משום שבית הספר הוא מקום שאנו אוהבים להיות בו. אבא הלך לעבודה ואני הייתי צריכה לשמור על האחים שלי. הדלקתי את האור, הבאתי סוודרים לאחיי והלכתי להכין ארוחת בוקר.
פתאום קרה משהו לא צפוי, כל האורות בבית כבו, היה “חושך מצרים” והדלת הראשית של הבית היתה פתוחה למחצה. לקחתי פנס וחיפשתי את האחים שלי. מצאתי את אחי יוסף אבל את אחי הקטן מני לא מצאתי! חיפשתי בנרות בכל הבית אבל לא מצאתי. ואז יוסף אמר “הוא נבהל מאוד שכבה האור אז הוא ברח החוצה בבהלה”.” אוי לא!! הוא בגשם לבד הוא עלול להיפגע!!!” לקחתי את אחי לשכנה ממול והצטיידתי במעיל ומטריה ורצתי לחפש אותו. הגשם ירד בחוזקה וניסיתי להחזיק מעמד, חיפשתי בכל מקום אפשרי בשכונה: בגינה, בבית הכנסת, בבית העץ וליד המכולת אך הוא לא נמצא בשום אזור. ליבי היה כמים ודפק במהירות. חשבתי בליבי: “מה אבא יגיד? הוא יכעס ויאמר שאין לי אחריות. מה אפשר לעשות?”.
חזרתי הביתה בריצה והתקשרתי לחברים ולמשפחה שיבואו לעזור. בסוף רק כמה חברות יכלו לבוא לעזור. התפזרנו לכל מקום, במשך שעה ארוכה חיפשנו!! בסוף כולן היו צריכות ללכת ואז נשארתי לבד. “אוף מה אפשר לעשות הרי אסור לי לצאת מהשכונה”. לא הייתה לי ברירה, זה אחי הקטן, הוא יקר לי מכל! בסוף יצאתי מהשכונה והתחלתי לחפש אותו. חיפשתי בכל מקום עד שלפתע ראיתי שהלכתי לאיבוד, לא בכיתי רק פחדתי. הלכתי בחשש, בלי ציפייה. ראיתי ג’יפ גדול ומישהו מוכר היה בתוכו, הג’יפ עצר לי “רגע זה החבר של אבא שלי, חיים!” אמרתי בשמחה והוא אמר “שלום לך, אני רואה שאת מודאגת מה קרה?” עניתי: “אחי נאבד והלכתי לחפש אותו אך בסוף הלכתי לאיבוד בעצמי”. “בואי בואי חמודה אני אעזור לך לחפש את אחיך”. עליתי בזהירות לג’יפ חגרתי ואז התחלנו לחפש. הוא אמר בקול: “יש באזור איש שחוטף ילדים, אני תמיד רציתי לעזור לילדים אך לא הצלחתי”. “חוטף ילדים?!” נבהלתי ומה יקרה לאחי? “חייבים ללכת” אמרתי בביטחון. “זה מסוכן מאוד!!” אמר לי, בסוף אחרי שכנועים רבים הוא הסכים. התקרבנו לאזור. חיים החנה בשקט, נכנסנו לבניין ושמענו צעקות וריבים, ממש נבהלנו! כנראה הילדים מנסים לברוח.
לפתע ראיתי את אחי בוכה! הזיל דמעות כמים! נבהלתי עד שכמעט בכיתי בעצמי אך שמרתי על שקט. אחרי זה חיים אמר לי “לא נוכל להיכנס מהדלת הוא יראה אותנו”. “אפשר ללכת לתעלת האיוורור וכך ניכנס” אמרתי. “רעיון חכם! בואי אחרי”! זחלנו זמן רב עד שהגענו ליעד. האיש יצא כועס והילדים בוכים. פתחנו בשקט את הסורגים וקראתי בלחש: “מני ,מני זאת אני”. אחי הסתכל עלי והוא וכל כך שמח לראות אותי. הוא טיפס על המיטות ובא אלינו. כשהגענו לבניין האיש בדיוק עבר שם, הוא שמע אותנו ואמר “אתם, תעצרו מיד!!” ירדנו ורצנו הרבה אבל הוא רדף אחרינו. הסתתרנו מאחורי העץ וחיכינו, הוא לא ראה אותנו הוא עמד מלפני העץ שבו הסתתרנו. חיים הוציא מהתיק חבל ובלי שהאיש שם לב הוא התחיל לקשור אותו ברגליו ואז הוא לחש “שלוש, שתיים, אחד…” וכולנו רצנו והאיש נפל בחוזקה ולא הצליח לצאת. בינתיים שחררנו את כל הילדים לביתם. בסוף היום אמרתי בליבי: “לא אשכח את היום הזה. אף פעם לא אשכח!”
מגישה: אפרת בויגנמן
